שאלה
אוף. נמאס לי. אני בת שירות שהתחילה השנה ופשוט נמאס לי. נמאס לי שמכניסים לי תפקידים שלא שייכים לי אבל אני חייבת להשלים שעות כי להיות עם חניכים בזום זה לא מספיק שעות ולא אין עוד דברים אחרים לעשות. נמאס לי שמפילים עלי את העבודה השחורה.
נמאס לי שאנשים במיוחד מבוגרים "מבינים אותי". לא אתם לא!!! יש לי אשכרה שנתיים שבחיים שכולם חולמות עליהם ושלי פשוט נהרסו. אני מנסה לחשוב חיובי, להבין שזו התקופה ואולי לשם זה הגעתי אבל פשוט.. אין בי כוחות.
כיתה יב שלי הלכה לפח. אני עוד סוחבת איתי. תכננתי את הפרוייקט הגדול של חיי במשך 3 שנים ושבוע לפני קורונה. התרסקתי כל כך באותה תקופה. אני לא רוצה ששוב אני אעבוד על פרוייקט גדול ואשקיע את כל כוחתיי כשסגר יכול לבוא לי על הראש ולצחוק עליי.
הבנות בדירה שלי אופטימיות מידי ומקבלות את המצב. אני אחת היחידות שעוד נלחמות ועוד מהסטת רוצות להיות משמעותית אבל הבנתי שפשוט יצא לי כל הרוח המפרשים. גם אם אקבל משהו עכשיו אני כולי מיואשת. ורוצה לבכות כל יום כי אני לא מסוגלת מהאכזבה שיש בי.
איפה הקב"ה? הצילו!
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
לשואלת שלום,
כמה כאב במכתב שלך. הרגשות שלך מובנים, ולגיטימיים.
הקורונה תפסה כל אחד במקום אחר בחיים. הבת שלי עלתה לכיתה א' ושבוע אחרי זה נכנסו כולם לבידוד, הזוג שחיתנתי לפני חודשיים תכנן חתונה ענקית כבר שנה והכל ירד לטימיון.
בן דוד שלי שעלה לארץ חודש לפני הקורונה מצא את עצמו מובטל ולא סוגר את החודש.
חבר שלי מהצבא שפתח עסק חודשיים לפני הסגר הראשון - היום פושט רגל..
אין לי תשובות, אבל צריך לדעת שיש בורא לעולם, והוא רואה מה קורה. שום דבר לא נמצא מחוץ להשגחתו. הוא חושבב שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לך - זה מה שקורה לך כעת.
הסיטואציה הזאת באה ללמד אותנו. אנחנו לא יודעים מה, אבל אפילו הדכדוך שאת חשה - הוא חלק מתהליך הבנייה של עצמך שהקדוש ברוך הוא ייעד לך.
עשי את המירב במסגרת המציאות - זאת המלאכה שלנו.
בהצלחה!