שאלה
שלום הרב,
קודם אתחיל בכך שב"ה זכיתי בחמות מדהימה ומפרגנת .
שאלתי בעיקר עומדת אל מול בעלי-האם בעלי צריך להיות בצד שלי או בצד של חמותי -אמא שלו,ולכבד אותה לא משנה מה?
אני מרגישה שכל פעם שעולה מצב מול המשפחה של בעלי, אני והרגשות שלי בצד אחד ושאר המשפחה כולל בעלי בצד השני.
איך אנחנו אמורים להתנהל בתור זוג? האם זה תחושה שאני צריכה פשוט ללמוד לחיות איתה ולהבליג או שזה לא מצב תקין ושבעלי צריך לתת לי תחושה טובה מול הפגיעות שלי?
אציין שבדייטים ואחרי האירוסין בעלי היב מאוד מגונן והגיב איפה שצריך והיום אחרי 4 שנים כשאני מזכירה לו את התקופה של אז, הוא אומר לי אני לא משווה, אני מרגישה שנפלתי בפח מסויים ולא יודעת איך לנהוג.
אמרתי לבעלי כמה פעמים שאני חושבת שכדאי לו ללמוד עם הרב שלו על זוגיות מול משפחה וכיבוד אב ואם וככה נדע איך לנהוג.
אני מרגישה שכל מצב מול המשפחה שלו ואמא שלו בפרט פשוט מכניס אותנו לריבים ותיסכולים ואין הבנה מהצד שלו.
אולי זה קשור לזה שאנחנו עדות שונות-הוא ספרדי ואני אשכנזיה, אני מכירה מהבית התנהלות אחרת ואני כן מגוננת עליו ומגיבה בעדו כשקורה משהו והפוך זה לא ככה, ואפילו הוא נוזף בי שאני מדברת לא יפה ושאני צריכה להיות יותר חכמה ולא להגיב.
אשמח לדעת אם יש מקום לרגשות או שאני סתם רגישה יתר על המידה ואני צריכה פשוט להתקדם הלאה ולבלוע את העלבון ואפילו לא להגיד לו מה אני מרגישה כדי לא לפתח מריבות.
תודה רבה רבה! בשורות טובות!
תשובה
ראשית, ברכה ותקווה כי ימשיך השלום לשכון במעונכם, ותמצאו את הדרך הטובה ביותר בנפתולי החיים שאתם נמצאים בהם.
בשאלות הנוגעות לענייני משפחה יש שני רבדים. רובד אחד הוא הרובד העקרוני, שבו מותווים עקרונות היסוד. זהו השורש ממנו יש להתמודד עם הסוגיות השונות המסעירות את המשפחה. רובד שני, והוא החשוב ביותר, הוא מימוש העקרונות האלה בחיי המשפחה. כאן הדבר תלוי מאוד באופי הנפשות הפועלות, בנסיבות, באפשרויות וכדו׳, ואין משפחה דומה לחברתה. לא זו בלבד, אלא שפעמים רבות אין אנו יודעים את המידה הנכונה של המרכיבים השונים, ועל כן צריך להתנהל בעדינות ובזהירות בסוגיות משפחתיות.
מן היסוד נאמר ״על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד״. פסוק יסודי זה מלמד כי הברית בין איש ובין אשתו קודמת לכל הבריתות האחרות. זו צריכה להיות נקודת המוצא להרבה מאוד דילמות הקיימות במשפחה.
איך לממש אותה ? זה כמובן כבר יותר עמוק. כמובן שהדבר הטוב ביותר היה ניסיון לפתור את הבעיה מהשורש, ועל ידי בכלל לא להגיע למקום הזה. אם היה אפשר, כדאי לדבר עם חותנתך על התחושה שלך ולמצוא דרך שבכלל השיחה לא יצריך להתייצב לצד זה או לצד אחר, לא בגלל שאחד מוותר תמיד, כי אם בשל העובדה שכל הצדדים רוצים שלכולם יהיה טוב.
ואם זה לא אפשרי – צריך לעשות את העבודה במסגרת הזוגית. אולי כדאי ללכת לסדנת דיבור בין בני זוג (כגון: אימגו) שמאפשרת לכל אחד לפרוש את כאבו, כשהשני מקשיב, לא עונה, נכנס לתוך עולמו של המדבר, ולאחר מכן מחליפים פעולות, וכך קודם כל מוציאים את שפת ההאשמות והמתקפות האחד נגד השני, אלא עוברים לניסיון להכיר לעומק את המצוקה ואת הכאב, ואז גם לרצות למצוא דרך שתהיה טובה לכל.
אני מציע אכן לא להזניח את זה, וללכת בדרך שתאפשר את יישום העיקרון דלעיל עם החיים המיוחדים שלכם, ובכך להגדיל שלום ולהאדירו.
אני מצרף פיסקה מתוך ספרי "בצלמו":
ג. הקמת קהילת איש ואשתו
עזיבת איש את אביו ואת אמו כרוכה בתהליך שני והוא התקשרותו באשתו. אף הוא מקופל בדברי התורה "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו", וברווח שבין עזיבה זו לדביקותו באשתו המתבטאת בסופו של דבר בהיותם בשר אחד. התקשרותו באשתו והתקשרות אישה בבעלה ממשיכים את מהלך העצמאות והאוטונומיות של בני הזוג.
עיקרון זה מקדים את מחויבות הבעל לאשתו ואישה לבעלה למחויבות כלפי ההורים. כך כותב כדבר פשוט בעל השבות יעקב "....וכיון שהיא מקפדת על זה א"כ ניחא לו יותר רצון אשתו מאביו וסמך לדבר על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו...")שבות יעקב ב, צד; במקרה הספציפי שם עיקרון זה אינו מיושם). כך באר החת"ם סופר שיעקב אבינו לא נענש על כך שהיה בבית אביו )חו"מ ה, ט). כך פסק בעל ה'ציץ אליעזר' כדבר פשוט כי תביעת אישה שבעלה לא יהיה כרוך אחר אמו היא תביעה צודקת ואלמנטרית: "...ולדברי האשה וטענותיה כי אמו היא הגורמת להפרת שלום הבית בינה לבין בעלה, ודורשת רק שלום בית ושלא יהא כרוך אחר אמו, וצודקת בדרישתה זאת ככתוב: "על כן יעזוב וגו' ודבק באשתו".
יש אפוא לפסוק כי המחויבות ההדדית של איש לאשתו ולהפך קודמת לכל מחויבות אחרת שלהם. מדובר בהיקפים רבים של מחויבויות. בראש ובראשונה קודמת עזיבת איש את אביו ואת אמו ודביקותו באשתו למצוות כיבוד אב ואם. אף כאן יש להדגיש כי קדימות זו אינה עוקרת ממקומה את חובת הכיבוד ההדדית, והעובדה שחובת הכיבוד היא שנייה בסדר המחויבויות אינה הופכת אותה להיות שולית. שנייה בסדר אינה משנית בחשיבות, אלא שניה בסדר הדברים. בני זוג שזה עתה נישאו מוצאים עצמם פעמים רבות לכודים בין הצורך שלהם בבניין עצמם ובין התביעות הבאות מצד ההורים. לעתים ההורים דואגים מאוד ומבקשים לסייע לבני הזוג ולהגן עליהם מפני טעויות המתחוללות בקן החדש של הילדים שזה עתה נישאו; לעתים ההורים נמצאים במצוקה בשל הקן המתרוקן וחשים כי ללא מגע והדרכה של הילדים אין משמעות של ממש להיותם הורים; לעתים מדובר בתחושת ההורים שהם נתנו לילדיהם כל טוב, ועתה הם זכאים לתמורה ועוד ועוד. הצד השווה שבכל המצבים הוא המועקה הקשה השוררת בביתם של בני הזוג, על שלא מאפשרים להם לעזוב את בית הוריהם, לטעות בטעויות שלהם, לדבוק האחד בשני וללמוד את עצמם. צודקים הם בני הזוג בשעה שהם מקדימים את ענייניהם שלהם לכל עניין אחר, ושהם עומדים בפרץ ויוצאים לעצמאות. מבחינה זו הם הולכים בדרכה של המשנה הקובעת שאבדתו ואבדת אביו – אבדתו קודמת. עוד יבוא זמן והם ירחיבו מקום אוהלם,יפתחו את לבם ואת עיניהם לשוב ולהיות קשורים בעולם ההורים ומסוגלים שלא לראות בקשר זה דבר מה המונע בעדם מלהיות הם עצמם.
הדברים נכונים גם לגבי מעשה צדקה וחסד כלפי חוץ כאשר בן הזוג אינו מעוניין בכך, ועיצוב הבית כבית פתוח לרווחה כאשר הדבר מפריע לאחד מהצדדים. כל אלה הם עניינים היונקים מהקמת היסוד הבסיסי המשותף, ואינם באים לבטלו ולשחוק אותו ממקומו. לעולם קודם הגרעין היסודי של הקיום לעולם הסובב אותו.
כל טוב ושלום מאיר
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם