איפה עובר הגבול בין תורת חיים לכניעה ללחצי החיים והיצרים אל מול ההלכה

שלום וברכה

אני חושב שהשאלה הזו נשלחה משני כתובות שונות.

מפרסם שוב את התשובה שכבר נכתבה קודם לכן:

שלום וברכה

מדובר בריקוד מתמיד.

לא זו בלבד שיש חלקים בתורה שהם הרמוניים לנו, ויש כאלה שהם תובעים מאתנו מהלך של 'עקידה' (כתבתי על כך פעמים רבות, ובעיקר: https://bit.ly/3pD9Acb, או בקיצור http://shut.moreshet.co.il/shut2.asp?id=25119.

אלא שבאותו נושא עצמו – אפשר שיום אחד הוא יהיה חלק בלתי נפרד מעולמנו הפנימי, ויום אחד יתבע מאתנו ללכת למחוזות גבוהים מאתנו. גם אנחנו לא נמצאים באותו מקום בכל יום.

אשר על כן, נקודת המוצא שלנו צריכה להיות שאנו נעשה את רצונו וציוויו של הקב"ה, ללא קשר לשאלת המקום בו אנו נמצאים. זו משמעות ברכה על כל מצווה "אשר קדשנו במצוותיו". מנקודת מוצא זו אנחנו נפתחים לאפשרויות רבות: לעתים המצווה מחוברת בנו, משמחת אותנו ומיטיבה עמנו, ולעתים היא תובעת מאתנו, ומייסרת אותנו, ואנו הולכים בדרך של "אל תאמר אי אפשרי בבשר חזיר....".

התנועה המתמדת הזו תוארה יפה בספרו של הגרי"ד סולובייצי'ק, ותמצתתי אותו בחוברת הזו: https://herzogpress.herzog.ac.il/book_page.asp?id=115

אני לא יודע לדבר בשם ה"ציונות הדתית".

היא כל כך מגוונת ועשירה, ויש בה זרמים רבים, עד שכמעט ולא ניתן לומר בה דבר מכליל אחד.

אינני חושב שנכון לומר שדי לנו לומר "תורה".

חז"ל לא הלכו בדרך זו. הם דיברו "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", ולא כללו הכל במילה "תורה";

הם דיברו על "תורה ומלאכה" במסכת אבות, ולא כללו את הכל בתורה;

הם דיברו על תורה כחיי עולם ותפילה כחיי שעה, ולא כללו את הכל במילה תורה.

וכיוון שיש לתורה פרשנויות רבות, טוב עושה הציונות הדתית כשהיא מבליטה את דרכה הרוחנית בעקבות חז"ל שיש תורה שהיא מלמעלה למטה, ויש עולם שהוא מלמטה למעלה (המבוטא במילים "ועבודה").

כל טוב