שאלה
אהבה היא ערך מרכזי במצוות היהדות – אהבת הרע ואהבת האל. אנחנו מצווים לאהוב. זאת למרות היותנו בשר ודם, וודאי לא יכולים לאהוב כל הזמן ואת כולם. זו תכונה שנראית לי לא אנושית. יכולים לשאוף לשם ולהתכוון לכך, וודאי זוכים לאהוב, אבל קשה מאד להתמיד בכך כמצווה. דבר דומה הוא בנוגע למצוות השמחה. אנחנו זוכים לחוות הרבה רגשות, חלקן מתוארות במפורש כקיימות באל: "רחום וחנון....", אל נוקם וכועס וכד'. אשמח לדעת האם מתואר באחד מספרי התורה תיאור של האל אוהב? או שמח? היה לי קשה למצוא זאת במפורש. לרוב, האל רואה כי טוב, האל מתנחם וכד'. הייתי שמחה לדעת, שבניגוד לנו, בני האדם, תוכו של האל אכן רצוף אהבה. מנחמת גם הידיעה שאם תוכו אינו רצוף אהבה, וגם הוא נוטה לעתים לחורי-אף, אז ודאי שאנחנו קטנו....
תשובה
שלום וברכה
אני לא בטוח שהבנתי את השאלה.
אנו אכן מוצאים גילויים שונים של יחס הקב"ה לעם ישראל - אהבה, חרון אף, קירבה, הליכה בחמת קרי וכדו' - אך אין אנו יודעים את המשמעות האמיתית של מושגים אלה, כיוון שאלו מושגים מושאלים, כאשר אנו עוסקים בעניינם ביחס לקב"ה. הוא אחד ושמו אחד, וכל המושגים האלה שונים לחלוטין.
ברם, העובדה שכתבי הקודש מתארים את הקב"ה בכלים אנושיים אלה, מלמדת אותנו כי דרכי ההתגלות האלוהית בעולמנו נעשים בשפה אנושית. על כן זה כתבתי כאן:
http://www.ypt.co.il/beit-hamidrash/view.asp?id=7673
ברם, אין אנו יודעים לומר האם כל התנועות האלוהיות האלה מופיעות במקביל, או רק בדרך שהן מופיעות אצל בני אדם - לסרוגין.
ואילו את עצמנו אנו מכירים מעט יותר, ורגשותינו מתחלפים, ללא קשר של השאלה מה אנו יודעים על הדברים אצל הקב"ה.
כל טוב