בשנים האחרונות אני שמה לב שפורים של היום הוא ממש לא פורים שעליו גדלנו. פורים כבר מזמן לא רק חג של קצת במבה, ביסלי וקופסת שימורים של טונה (גם אצלכם זה היה או רק אצל סבתא שלי?) פורים הפך להיות סמל סטטוס. זה התחיל בתחפושות - בעבר היה מספיק לשים מסיכה או איזה כובע, המהדרים היו משקיעים קצת יותר בתלבושת של אסתר המלכה או מרדכי היהודי. היום? כבר מחנוכה בני ובנות ישראל צובאים על אתרי התחפושות מסין ומחפשים את התחפושת המקורית הבאה. וכמובן שהיא חייבת להיות משפחתית ולא רק אישית.
עם מי נערוך את סעודת פורים?
אני אישית מכירה חברות שכל שנה שוברות את הראש כבר ממוצאי פורים למה להתחפש בשנה הבאה וכמובן שנושא התחפושת נשמר בחשאיות של מינימום מבצע בשב"כ. זה המשיך במשלוחי המנות - לפעמים אני תוהה אם כולם זוכרים את המטרה של מצוות משלוח המנות. המטרה היא להרבות אהבה בין אדם לאדם. אני בכוונה לא נכנסת כאן לחיוב ההלכתי (שכולל 2 מנות לאדם אחד) כי אני לא פוסקת הלכה ודווקא בעיני זה יפה להרבות אהבה. אני מדברת כאן על המהות. רוצים להכין יותר ממשלוח אחד? אין בעיה. אבל לזכור שהמטרה כאן היא להרבות אהבה, לתת נגיד משלוח לשכנה שעבר ביניכן חתול שחור, לתת לחבר מהלימודים או העבודה שפחות יוצא לכם לדבר אחד עם השני.
ממתי משלוח המנות הפך להיות תצוגה של יכולות קולינריות במקרה הטוב ותצוגה של (שוב) קונספט מוזר במקרה הפחות טוב? ואיך אפשר בלי סעודת המצווה - אני אולי מעירה כאן דובים ישנים מתרדמתם אבל זה אחד הנושאים היותר רגישים בפורים: עם מי נערוך את סעודת פורים? האם נוזמן או נזמין? האם יש לנו חברים ואוהבים שירצו להיות איתנו בחג או שמא יעדיפו את השכנים שלנו? האם אנחנו חלק מהקליקה או לא? נושאים חברתיים תמיד יהיו רגישים, ובפורים הם הופכים לטריגר של ממש עבור נשים וגברים כאחד. האם אנחנו בפנים או בחוץ? האם רוצים בנו ובחברתנו או שאנחנו אאוטסיידרים מוזרים שכאלו?
בתוך זה אני מזכירה גם את מסיבות פורים למיניהן שמזמן הפכו למסיבות טראנס פשוט בחסות ההלכה. השתיה כדת, ליטרלי. ואני לא מדברת כאן על מצוות קריאת מגילה ומתנות לאביונים כי הם נשארו כמות שהם, לצערי הרב מאוד. החיפוש אחר קריאת מגילה כמה שיותר מהירה והמינימום חיוב של מתנות לאביונים - מי אמר כמה עולה מנת פלאפל ושתיה היום ולא קיבל?
מסיבה, אילוסטרציה | , צילום: Pressmaster,Shutterstock
שכחנו. שכחנו את המהות. שכחנו את העומק. שלא תבינו לא נכון, אני בעד לחגוג. אני בעד לשמוח. ואני גם מודעת לכך שיש לשמחה אופנים שונים ופנים שונות. אני פשוט גם בעד לא לשכוח את הבסיס שבשנתיים האחרונות רלוונטי אלינו יותר מתמיד. על כך שבחסות הממשל נגזרה גזרה להשמיד אותנו, אף אחד מאומות העולם לא פצה פה לצפצף. וכל זה קרה בגלל שהיינו מפורזים ומפורדים מבפנים. ורק אחרי שגילינו את אחדותנו, רק אחרי שהתפללנו מכל הלב לבורא עולם כי הוא, ורק הוא, יכול להושיע אותנו - זכינו לנס הגדול הזה שאותו אנחנו מציינים כיום באמצעות מצוות החג. זו המהות ברמה הלאומית.
ברמה האישית - אני בעד שכל אחד ואחת ישאלו את עצמם שאלה אחת בלבד והיא: למה אני עושה את מה שאני עושה? זו שאלה טובה ביומיום באופן כללי ובפורים בפרט. מאיפה אנחנו פועלים - האם מתוך לחץ חברתי או ריצוי או מתוך חיבור פנימי? כי בתכלס, משם התחיל כל סיפור המגילה - מתוך חוסר נאמנות למי שאנחנו כעם ולרצון להתרפס בפני אחשווראש בסעודה שהוא ערך. אז בפורים הזה, הגיע הזמן להוריד את המסיכות באמת ולהיות מי שאנחנו כעם וכיחידים.
בת-חן וייל היא מדריכת כלות, יועצת זוגית ומיניות, מנחת סדנאות ומנהלת קהילת "להיות אישה" לנשואות טריות. לתגובות batchen10@gmail.com. להצטרפות לקבוצות הווטסאפ לנשואות צרי קשר במספר 0525445887