המעבר מהחברה הדתית-לאומית אל העולם החילוני מלווה לא פעם בשאלות של זהות ושייכות, אבל כשזה מגיע לעולם הדייטים - הפערים התרבותיים מקבלים משמעות יומיומית מוחשית. בפרק נוסף בפודקאסט "בואו נדבר על דייטים" מתארחת חרות דודסון לשיחה על דייטים של דתיים לשעבר. היא בת 29, יועצת אסטרטגית לעמותות ומפעילת עמוד הסושיאל בערבית "חוריה". דודסון גדלה ביישוב פדואל בשומרון ומאז תחילת שנת העשרים שלה כבר לא מתחזקת אורח חיים הלכתי.
"לא הרגשתי פומו, אבל היה חוסר ביטחון"
כשהיא נזכרת בדייטים הראשונים שלה כנערה דתייה, דודסון מתארת בעיקר מבוכה. "גם ביישוב בשומרון, התקשורת בין בנים לבנות מתחילה מאוחר ומסתכמת ב'סיבוב אחרי סעודת שבת'", היא מספרת. "הדייטים הבודדים שהיו לי בגילאי 18 עד 20 היו מביכים מאוד. הרגשתי שהם לא יודעים מה להגיד ואני לא יודעת מה להגיד".
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
בגיל 20 החל תהליך היציאה בשאלה, שאותו היא מגדירה כוויתור על אורח החיים ההלכתי, בעוד שאת השלווה הרוחנית מצאה רק סביב גיל 23. הכניסה לעולם הדייטים החילוני הביאה איתה אתגרים חדשים.
הרגשת "פומו" מול חברות חילוניות שכבר צברו ניסיון?
"פומו לא היה לי, כי ידעתי בעומק הלב שאני צריכה לעבור מסע עם עצמי לפני שאני נכנסת לזוגיות רצינית. אבל כן היה חוסר ביטחון. לא ברמה של לדבר עם גברים - לזה התרגלתי באקדמיה - אלא ברמת הקודים: אפילו במובן האינטימי. מתי פוגשים את ההורים? מתי פוגשים את החברים? מתי עוברים לגור יחד? פתאום זה לא קשור לחתונה, ואת צריכה ללמוד את השלבים מחדש דרך ניסיון וסיפורים של חברות".
"דתל"שיות היא סקאלה"
למרות שהתרחקה משמירת מצוות, דודסון מסתייגת מההגדרה "דתל"שית", דתייה לשעבר. "זו מילה שגורמת לי לזוז באי-נוחות בכיסא", היא מודה. "אני מרגישה היום הרבה יותר יהודיה מכל השנים שהייתי אי פעם באולפנה. אני חיה את הזהות היהודית שלי ומפיצה אותה לעולם. אז אני לא שומרת הלכה, זה הופך אותי ל'לשעבר'? יש סקאלה ענקית של דתיים, דתל"שים וחילונים, ואין בהכרח קשר בין אורח החיים ההלכתי לבין החיבור הפנימי ליהדות".
בהתאם לכך, גם כשמדובר בבחירת בן זוג, הטייטל פחות מעניין אותה. היא לא פוסלת יציאה עם גבר דתי, בתנאי שאורח החיים היומיומי יאפשר זאת ("השבת שלי היא לנסוע לים ולהכין פנקייקים, אם זה לא יסתדר פרקטית זה יהיה מבאס"), אך מבהירה כי לא תוכל לחיות עם מישהו שמנותק מהזהות היהודית שלו: "כל עוד יש מכנה משותף של זהות יהודית ומורשת, אצא איתו".
במענה לשאלה אם היא מקבלת הצעות לשידוכים מהמגזר בו גדלה, היא עונה בשלילה. "ואני גם לא רוצה שזה יקרה. אני לא סומכת על אנשים מהקהילה הקודמת שיבינו מי אני היום. בעולם הדתי יש לעיתים הסתכלות מצמצמת ומתנשאת על העולם החילוני, כאילו הוא 'עגלה ריקה' בלי ערכים וגבולות. הם גם לא מכירים חלקים מהותיים בי - למשל העובדה שאני די-ג'יי ורקדנית. אבא שלי שאל אותי לפני כמה שנים 'מתי נגמר החוג הזה שלך?'. זה לא חוג, זו מהות".
למנף את שברון הלב
לאורך שנות העשרים שלה חוותה דודסון שתי מערכות יחסים משמעותיות, שהסתיימו בפרידות כואבות. לאחר הפרידה הראשונה בתקופת התואר, החליטה להילחם בדיכאון באמצעות עשייה - ונרשמה לקורס די-ג'יי. "גררתי את עצמי לקורס בירושלים במשך שלושה חודשים. בהתחלה הכפתורים לא עניינו אותי בכלל, אבל הכרחתי את עצמי להכניס דברים שישמחו אותי".
הפרידה השנייה, שהתרחשה לפני כחצי שנה לאחר שנת זוגיות ומגורים משותפים, הייתה קשה אף יותר. "פרידה זה מוות. זה לא רק פרידה מההווה, אלא פרידה מהעתיד שדמיינת ותלית בו תקוות. תוסיפי לזה את הפן הטכני - לארוז את הדברים שלך מדירה משותפת ולהחזיר מפתח. שבוע אחרי הפרידה עליתי על טיסה לחודש וחצי בקופנגן כדי להתרפא".
למי שלא יכול להרשות לעצמו לברוח לתאילנד, היא מציעה גישה פרקטית: לנרמל את הכאב. "אם עולה לי בכי ברכבת או באמצע שיעור יוגה - אני אבכה. במקביל, צריך להקדיש את מעט המשאבים שנשארו רק לדברים שעושים לך טוב, ולא לבזבז אנרגיה על משימות מעצבנות".
"אפליקציות הן כמו לבחור קרם פנים"
דודסון מחזיקה בדעה נחרצת נגד אפליקציות היכרויות, אותן ניסתה למשך שבועיים בלבד. "זה נורא, זה מרגיש כמו שיווק, כמו לבחור קרם פנים", היא צוחקת. "התכתבויות שטחיות מאחורי מקלדת לא מאפשרות לך להרגיש את האנרגיה של הבן אדם. מעבר לזה, האפליקציות גורמות לאנשים להפסיק להתחיל אחד עם השני פנים אל פנים. נוח להישאר מוגן על הכורסה ולא להסתכן בסירוב מול הפרצוף".
במקום מסכים, דודסון מאמינה במפגש הטבעי - ברחוב, בבית קפה, בים או באוטובוס - ומעודדת גברים להעז יותר. "את ה'לא' כבר יש לך ביד, מה תפסיד? תיגש, תגיד 'מצאת חן בעיניי, אפשר מספר?'. יש שני דברים שמותר להחמיא עליהם בהתחלה: עיניים וחיוך. כל השאר לא בתחום אחריותך". לשיטתה, הסוד הוא "לראות כל יציאה לרחוב כהזדמנות, גם בבית קפה או במכולת - לא בקטע הרע והמעיק של זה, אלא בקטע של להיות פתוח למה שהעולם יכול להציע, ולהשאיר חלון להיות מופתעים".
ומה לגבי הצד הנשי? דודסון מציעה לנשים לאמץ תגובה מכבדת גם כשהן מסרבות, כדי לעודד גברים להמשיך לנסות. היא מחלקת את התגובה לשלושה שלבים פשוטים:
לשאול לשמו: "זה נותן לבן אדם מקום ותחושה שהוא חשוב".
להודות על המחמאה: "להגיד 'תודה, זה ממש מחמיא לי', עוד לפני התשובה".
לסרב בנעימות (אם לא רלוונטי): "להגיד 'אני בזוגיות' או 'פחות מתאים לי עכשיו', ולסיים ב'איזה כיף שניגשת'".
