תפילה חדשה: "מי שענה לאמהות"

מבוא 

התבנית הלשונית של תפילת "מִי שֶׁעָנָה" הנאמרת בסליחות, יסודה בנוסחי הברכות שהוסיפו לתפילת העמידה בתעניות ציבור על העדר גשמים בטקס הידוע כ"סדר תעניות". נוסחיהן של התפילות הנוספות בעמידה מוזכרים במשנת תענית (ב, ד), ומקבילה חלקית מצויה בתוספתא תעניות (א, יב-יג, מהדורת ליברמן, עמ' 327–328). בירושלמי תענית (ב, ט-י, סד ע"ד) ובבבלי תענית (טז ע"ב–יז ע"א) מתקיימים דיונים בנוגע לתפילות אלה. הדגם המורחב של "מִי שֶׁעָנָה" בסדר סליחות איננו כולל כמובן חותמי ברכות. בנוסח אשכנז וספרד ישנם תשעה עשר בתים ולאחריהם בית חותם בעל אופי כללי. מרבית הבתים הללו מזכירים דמויות שנענו בידי הקב"ה ולצד זאת הם מציינים את מקום התרחשות המעשה. לעומת זאת בשלושה מקרים מוזכרות נסיבות ההיענות; בבתים המוסבים על יצחק, פינחס וחזקיה.

בנוסח עדות המזרח אומרים את "מִי שֶׁעָנָה" בארמית. הסליחה כוללת עשרים בתים ולאחריהם שורה כללית הזהה בתוכנה לזו שבנוסח אשכנז. בנוסח עדות המזרח ניכרים שינויים אחדים בהשוואה לנוסח אשכנז בנוגע לדמויות הנכללות; משה רבנו מוזכר בראש הבית שנושאו הנסים שנעשו לאבותינו על ים סוף, בדומה לתוספתא תעניות (שם, יג, עמ' 327), וכן ישנם בתים המתייחסים לעלי ולחוני המעגל. כן ישנם שינויי תוכן שונים בהשוואה לנוסח אשכנז, שלא נוכל לפרטם במסגרת זו.

תפילת "מִי שֶׁעָנָה" הנאמרת בסליחות היא בגדר תפילת רשות, ואנו מוצאים לגביה מספר משתנה של בתים במנהגים השונים (ועיינו עוד מאמרי "'אבינו מלכנו': תפילה ותוספת", מקור ראשון, מוסף ראש השנה, כ"ט באלול תשע"ג). על רקע זה מוצג כאן לראשונה דגם מקביל שלם של "מִי שֶׁעָנָה" המוסב על דמויות נשים מתקופת המקרא והמקביל לנוסח אשכנז המסורתי, גרסה המיועדת להיאמר לאחר הקטע המסורתי. מרבית הדמויות הנכללות בטקסט ליטורגי חדש זה הן של נשים המוזכרות באורח מפורש בתנ"ך, אם כי פעמים אחדות המוטיבים המוסבים עליהן מתבססים על מקורות ספרות חז"ל ולא על הנאמר בתנ"ך עצמו, כפי שנפרט. לצד זאת כלולות שתי דמויות מתקופת המקרא המוזכרות בספרות חז"ל בלבד; רָחֵל בַּת שׁוּתָלַח ואֵשֶׁת אוֹן בֶּן פֶּלֶת. בדומה לסליחה המקורית רבות מהדמויות מתקשרות למיקום שבו התרחשו ההיענות והישועה, ובמקצת המקרים מוזכרות נסיבות העניין.

חשוב לציין כי בנוסח המסורתי של "מִי שֶׁעָנָה" מוזכרת דמות נשית אחת, אסתר, בכפיפה אחת עם מרדכי: "מִי שֶׁעָנָה לְמָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הוּא יַעֲנֵנוּ". זאת משום שהנס התרחש באמצעות שניהם, ואסתר נזכרת גם ב"עַל הַנִּסִּים". עוד ראוי לציין כי חנה נכללת בפיוט מאת רב האי גאון המבוסס על "מִי שֶׁעָנָה" (כל-שירי רב האי גאון, לעמבערג התרמ"ט, עמ' 14–15), והיא ודמויות נשים אחדות נוספות, לרבות האמהות, מוזכרות בקטעי תפילה אחדים בדגם "מִי שֶׁעָנָה" מתקופת האחרונים (בכוונתי להתייחס למקורות אלה במקום אחר).

בשנים האחרונות נעשו ניסיונות אחדים בארצות הברית לחבר נוסחאות "מִי שֶׁעָנָה" המוסבות על דמויות נשים. אולם הדגמים הללו חלקיים בלבד, וכמו כן הם לא צמחו בחוגים המגדירים את עצמם אורתודוקסיים. בנוסף, לעיתים סגנון הבתים המחודשים מאולץ ואיננו לגמרי לשון המקרא או לשון חז"ל, וכן לעיתים נוקטים בשם מקום או בנסיבות שאינם קשורים ישירות להיענותן של הנשים הנדונות. בהקשר לדברינו אפשר להזכיר את הדגם המופץ מטעם מכון הדר בניו יורק, שנערך בשנת 2004 בידי ג'וליה אנדלמן וליסה אקסלר. נוסח זה כולל עשרה בתים המתייחסים לנשים, חלקם ידועים מנוסחאות מחודשות מוקדמות יותר. בתים אלה משולבים בתוך הנוסח המסורתי השלם. אם כן המערך הזה איננו שווה ערך גמור לסליחה המקורית, וקיימים עניינים משמעותיים הנוגעים לדמויות נשים שונות שאינם כלולים בו.

"מִי שֶׁעָנָה לָאִמָּהוֹת" מיועד להיאמר לאחר הנוסח המסורתי של "מִי שֶׁעָנָה" על ידי הקהל כולו, ולא על ידי ציבור הנשים בלבד. אזכור דמויות נשים מקראיות ראויות עולה יפה עם המגמה הכללית המבוטאת בסליחה "זְכֹר בְּרִית" המזכירה בין היתר את "בְּרִית אָבוֹת וְאִמָּהוֹת וְהַשְּׁבָטִים". כמו כן בתפילות ראש השנה מוזכרות דמויות נשים שנפקדו במועד זה.

בזיקה לדברינו אלה חיוני להידרש להכללתה של הגר ב"מִי שֶׁעָנָה לָאִמָּהוֹת". הבית המוסב עליה מתייחס להיענותו של הקב"ה לצימאונו של ישמעאל "בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע" (בראשית כא, יד). עניין זה כלול בפרשת "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה" (שם, פרק כא), הנקראת ביומו הראשון של ראש השנה. ישמעאל נתפס בספרות חז"ל כמי שהיה ראוי אותה שעה להיענות מתוך הראייה שהיה בגדר זכאי, כפי שנדרש על התיבות "בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם" (שם כא, יז) (ראו תורה שלמה על אתר). גם אם אנו נתונים במצב איבה עם בניו של ישמעאל, אין להימנע מלעשות שימוש בדמותה של הגר בהקשר זה בהתאם למקורות ספרות חז"ל.

נוסח "מִי שֶׁעָנָה לָאִמָּהוֹת"

מִי שֶׁעָנָה לְשָׂרָה אִמֵּנוּ בְּפֶתַח הָאֹהֶל הוּא יַעֲנֵנוּ

מִי שֶׁעָנָה לְהָגָר בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע הוּא יַעֲנֵנוּ

מִי שֶׁעָנָה לְרִבְקָה אִמֵּנוּ בַּעֲתִירָתָהּ הוּא יַעֲנֵנוּ

מִי שֶׁעָנָה לְרָחֵל אִמֵּנוּ בִּתְפִלָּתָהּ הוּא יַעֲנֵנוּ

מִי שֶׁעָנָה לְלֵאָה אִמֵּנוּ בִּבְכִיָּתָהּ הוּא יַעֲנֵנוּ

מִי שֶׁעָנָה לְתָּמָר כְּשֶׁהוֹצִיאוּהָ לִהִשָּׂרֵף הוּא יַעֲנֵנוּ

מִי שֶׁעָנָה לַמְּיַלְּדוֹת הָעִבְרִיּוֹת בְּמִצְרָיִם הוּא יַעֲנֵנוּ

מִי שֶׁעָנָה לְמִרְיָם עַל יַד הַיְאֹר הוּא יַעֲנֵנוּ

מִי שֶׁעָנָה לְרָחֵל בַּת שׁוּתָלַח בְּצַעֲקָתָהּ הוּא יַעֲנֵנוּ

מִי שֶׁעָנָה לְאֵשֶׁת אוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּשַׁעַר בֵּיתָהּ הוּא יַעֲנֵנוּ

מִי שֶׁעָנָה לְבְּנוֹת צְלָפְחָד בְּאֹהֶל מוֹעֵד הוּא יַעֲנֵנוּ

מִי שֶׁעָנָה לְרָחָב בִּירִיחוֹ הוּא יַעֲנֵנוּ

מִי שֶׁעָנָה לְדְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה בַּמִּלְחָמָה הוּא יַעֲנֵנוּ

מִי שֶׁעָנָה לְיָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי בָּאֹהֶל הוּא יַעֲנֵנוּ

מִי שֶׁעָנָה לַצְלֶלְפּוֹנִי אֵם שִׁמְשׁוֹן בַּשָּׂדֶה הוּא יַעֲנֵנוּ

מִי שֶׁעָנָה לְחַנָּה בְּשִׁילֹה הוּא יַעֲנֵנוּ

מִי שֶׁעָנָה לָאִשָּׁה מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים וְהִצִּילָהּ מֵהַנּוֹשֶׁה הוּא יַעֲנֵנוּ

מִי שֶׁעָנָה לָאִשָּׁה מִשּׁוּנֵם וְהֶחֱיָה אֶת בְּנָהּ הוּא יַעֲנֵנוּ

מִי שֶׁעָנָה לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הוּא יַעֲנֵנוּ

מִי שֶׁעָנָה לְכָל הַצִּדְקָנִיּוֹת וְהַחֲסִידוֹת וְהַתְּמִימוֹת וְהַיְשָׁרוֹת הוּא יַעֲנֵנוּ.

ביאור בתי התוספת

מובא עתה ביאור קצר המציג את המקורות העיקריים שעליהם מתבססות אותן פסקאות אשר משולבים בהן מוטיבים שאינם עולים מתוך פשט הכתובים.

שָׂרָה – הקטע מוסב על בשורת הפקידה ששרה שמעה מפי המלאך בעומדה בפתח האוהל (בראשית יח, ט-י).

רִבְקָה – הקטע מתייחס לפקידתה של רבקה בהתאם לדרשה בבראשית רבה (סג, ה, עמ' 681) על הפסוק "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כה, כא), שבה נאמר בין היתר "שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן" (וראו בהרחבה במאמרי "העקרות באגדה").

לֵאָה – השורה הנוגעת ללאה מתייחסת למקורות המדרשיים לפיהם בכתה שלא תיפול בגורלו של עשו (בראשית רבה, ע, טז, עמ' 815–816 ומקבילות). נקיטת המילה "בִּבְכִיָּתָהּ" אף עולה בקנה אחד עם קטע פיוט מאת רבי אלעזר הקליר לתשעה באב המתייחס ל"קוֹל בְּכִי לֵאָה" (סדר הקינות לתשעה באב כמנהג פולין, מהדורת דניאל גולדשמידט, ירושלים תשל"ב, עמ' ק).

תָּמָר – קטע זה מתבסס על דברי יהודה "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (בראשית לח, כד), ובהתאם ללשון המקרא נקטנו בצורה התואמת "כְּשֶׁהוֹצִיאוּהָ לִהִשָּׂרֵף" (ואין לומר "לִישָּׂרֵף"). בספרות חז"ל מיוחסים לתמר נוסחי תפילה שנשאה להצלתה (ראו יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, מעשה יהודה ותמר, ירושלים תשנ"ב).

מִרְיָם – בסיפורו של משה בתיבה (שמות ב, א-י) מוזכר כי בת לוי, המזוהה עם יוכבד, שמה אותו "בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר". אחותו ניצבה מרחוק, בת פרעה ירדה לרחוץ "עַל הַיְאֹר" ונערותיה הלכו "עַל יַד הַיְאֹר". בת פרעה ראתה את התיבה בתוך הסוף, שלחה את אמתה ולקחה את התיבה. נראה לומר כי מנקודת ראותה של מרים שניצבה במרחק ראייה מהתיבה מתוך דאגתה לגורלו של משה, הישועה הייתה קשורה להימצאותה "עַל יַד הַיְאֹר", ולא "עַל שְׂפַת הַיְאֹר". ובכל מקרה אופן ההתבטאות הראשון שהוא כללי יותר, יכול להכיל בתוכו גם את המיקום הפרטני יותר, כפי שעולה גם מדברי פרעה "הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (בראשית מא, יז).

רָחֵל בַּת שׁוּתָלַח – דמות זו מוזכרת ב"פרקי רבי אליעזר" [מהדורת היגר, חורב, י (תש"ח), פרק שבעה וארבעים, עמ' 239, 294]. אישה זו, הקרויה רחל בת בנו של משותלח, ולגרסת אחד מכתבי היד רחל בת בנו של שותלח, הייתה מעוברת, ובשעה שעמלה עם בעלה בהכנת הלבנים בשעבוד מצרים, יצא הוולד ממעיה ונתערבב בתוך החומר. צעקתה שנשמעה בשמים שימשה כגורם הראשוני למכת בכורות. השם שׁוּתָלַח מופיע בשושלת היוחסין של שבט אפרים (במדבר כו, לה-לו; דה"א ז, כ-כא).

אֵשֶׁת אוֹן בֶּן פֶּלֶת – אישה זו אינה מאוזכרת במקרא, אולם בעלה מוזכר בתחילה כמי שנמנה על עדת קורח (במדבר טז, א). בספרות חז"ל מובא בווריאציות אחדות מעשה המתאר את פעולתה להצלת בעלה. לפי הנאמר בסנהדרין (קט ע"ב–קי ע"א) היא טענה כי לא תצמח לו תועלת מתמיכתו בקורח, ומחמת נחישותה להצילו השקתה אותו יין, השכיבה אותו בתוך הבית, ישבה על השער וסתרה את שערותיה. כל מי שבא בשביל און, ראה אותה וחזר, ובינתיים נבלעו קורח ועדתו. בתנחומא (קרח, י) וכן בתנחומא מהדורת בובר (קרח, כד, עמ' 93) נזכר שישבה על שער הבית [ועיינו חננאל מאק, "נשים וגברים באגדות על קורח ועדתו", מדעי היהדות, 40 (תש"ס), עמ' 131–143].

בְּנוֹת צְלָפְחָד – נשים אלה שטחו את טענותיהן בפני משה רבנו, אלעזר הכהן, הנשיאים וכל העדה בעומדן בפתח אוהל מועד (במדבר כז, ב). משה, שנתעלמה ממנו הלכה באותה שעה, קירב את משפטן לפני ה' – באוהל מועד (עיינו תורה שלמה על פרשה זו).

רָחָב – השורה הנוגעת לדמות זו מתייחסת לבקשתה משני המרגלים ששלח יהושע להחיות, בשעת כיבושה העתידי של הארץ, את הוריה, אחיה, אחיותיה ואת כל אשר להם בתמורה להצפנתם ולהטמנתם בביתה (יהושע, פרקים ב, ו).

הַצְלֶלְפּוֹנִי אֵם שִׁמְשׁוֹן – פיסקה זו מתייחסת להתגלות המלאך לאם שמשון בשדה ולבשורה בדבר פקידתה (שופטים, פרק יג). לפי מקורות ספרות חז"ל היא נשאה שורה של תפילות לפקידה (ראו מאמרי "העקרות באגדה"). זיהוי אם שמשון עם "הַצְלֶלְפּוֹנִי" (דה"א ד, ג) מבוסס על הנאמר בבבא בתרא (צא ע"א).

הָאִשָּׁה מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים – אישה זו (מל"ב ד, א-ז) זוהתה בספרות חז"ל עם אשת עֹבַדְיָהוּ, שהיה מופקד על ביתו של אחאב (מל"א, פרק יח) (לזיהוי זה ראו בין היתר פסיקתא דרב כהנא, כי תשא, ה, עמ' 23). עֹבַדְיָהוּ מוזכר כמי ש"הָיָה יָרֵא אֶת ה' מְאֹד" ובשעה שאיזבל הכריתה את נביאי ה', לקח מאה נביאים, חילקם והחביא חמישים איש במערה, וכלכלם לחם ומים.

הָאִשָּׁה מִשּׁוּנֵם – דמות זו (מל"ב ד, ח-לז) זכתה לישועה כפולה; לפקידתה בבן ובהמשך להחייאתו בידי אלישע הנביא. כללנו את רעיון החייאת בנה, מופת המועלה על נס בספרות חז"ל, והחייאת מתים הפכה לאפיון של אלישע (ראו בין היתר דברים רבה, י, ג, קיח ע"א–ע"ב).