פרשת תצווה: כשמשה רבנו קם בבוקר, מה הוא לבש?

אני תוהה, כשמשה רבנו קם בבוקר, מה הוא לבש?

בסרטים שונים ראינו אותו במעין גלאביה, בסגנון הנזירים במדבר או הבדואים בנגב, אך האמת היא, שאין לנו מושג. לעומתו, לאהרון ניתנו "בגדי קודש... לכבוד ולתפארת", בגדים צבעוניים, יקרים, קסומים, מקושטים בזהב ואבנים יקרות. על חזהו האורים והתומים איתם יוכל לתקשר עם הקודש. סביב מעילו פעמונים קטנים בצורת רימונים כך שבגדיו אפילו משמיעים מוסיקה! בהחלט, הופעה שכוונתה להשאיר רושם בנפש. אכן, "לכבוד ולתפארת", בגדים מדויקים שכל פרט בהם מלא סמליות ומשמעות.

משה ואהרון, מעבר לתפקידם, גם מסמלים עבורנו דרכים שונות לקשר שלנו עם הקב"ה: באופן בולט, משה אינו מוזכר בפרשת תצווה, פרשתו "של" אהרון, ואילו אהרון אינו מוזכר בפרשת תרומה, פרשתו של משה. פרשת תרומה התחילה בפסוק שדבר על "תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כׇּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ" (שמות כה,ב) – נתינה מהלב בנדיבות, ואילו פרשת תצווה מתחילה בציווי: ציווי מלשון מצווה אך גם מלשון צוות, צוותא.

פרשת תצווה: מידות הנפש של הכהן

לכל אחת מהתכונות האלו יש יתרונות גדולות אך גם חסרונות: יותר מדי נתינה עצמאית מביאים לפירוד, גאווה, אגו, אינדיבידואליזם. יותר מידי "צוות" עלול להביא לידי אחידות ומחיקת היחיד. איכשהו, אומרת לנו התורה אז והיום, צריך להביא את הלב, את האישיות היחודית שלנו, ובו בזמן, לא לשכוח את הכלל.

הבגד הוא המתנה הראשונה שקבלנו מהקב"ה: וַיַּ֩עַשׂ֩ ה' אֱלֹקים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כׇּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם (בראשית ג,כא): וכבר המלבוש הראשון היה עשוי ניגודים: כתנות – כלומר מכותנה או פשתן, וגם – מעור. "לא מפני הקור", אומר הגר"א בפירושו אדרת אליהו, "כי נתגרשו לארץ הקדם שאין שם קור. רק מפני שלא הביא עדיין בכורים מפשתן עד שהביא קין", כלומר, הבגד לא רק שייך למזג האויר, אלא מחובר ישירות למצוות, ואפילו בבגדים הראשונים היתה משמעות רבה מעבר למה שיש לנו בארון ומה ש"בא לי" ללבוש היום.

גם הרש"ר הירש מסביר שללבוש שניתן לאדם מידי "ה' אלוקים" – בשני שמותיו - יש משמעות קדושה, לחנך את האדם בשתי בחינות: האחת להזכיר לו את מגבלות גופו והצורך לשלוט בגופו, והשניה, להזכיר לו את הצורך בהגנה ובכך את המרחק מגן העדן והעבודה שעלינו לעשות בחיינו. המדרש מדבר על "כתנות אור" (בראשית רבה כ,כט) ואילו הילקוט שמעוני שם מחזיר אותנו לפרשת השבוע ומסביר שזה שהקב"ה הלביש את אדם וחוה בכתנת העור משמעו שעשה להם בגדי כהונה.

בגדי הכהונה החיצוניים מלמדים אותנו גם על מידות הנפש של הכהן. לכהן ה"פשוט" או הדיוט היו ארבעה בגדים: המכנסיים – כנגד ההתמודדות בנושא העריות, האבנט – המפריד בין החלק העליון בגוף האדם לחלק התחתון, כמפריד את החלק הבהמי יותר מהראש, כנגד הרהורי הלב. המצנפת – נגד הגאוה ובעד הענווה והתזכורת ש"דע מה למעלה ממך" (אולי כמו שאומרים שהמילה הידישית לכיפה, "ירמולקה" באה להזכיר את המילים ירא מאלוקיך') והכתנת – כנגד שפיכות דמים ותחרותיות יתר.

לכהן הגדול היו ארבעה בגדים נוספים על אלו של הכהן ההדיוט מפני שלאדם גדול יותר יש גם אתגרים גדולים יותר: נוסף לו גם המעיל – כנגד עבודה זרה, הציץ – כנגד עזות מצח, האפוד – כנגד לשון הרע, והחושן – שכלל את האורים והתומים שנועדו לקבל מסרים מהקב"ה – כנגד אחריות חברתית. לבגדים פוטנציאל רב, והם יכולים להועיל ללובש ולמביט בהם, אך גם לפגוע. לא במקרה השורשים של המילים הקשורות ללבוש הם מורכבים במיוחד: בגד גם יכול להזכיר לנו בגידה. מעיל – מעילה. לבוש – בושה. האם באו כל בגדים מאז ועד ועד היום, לגלות או להסתיר?

ואם מדובר ב"גילוי" ו"הסתרה", הרי שלא נוכל שלא לראות מאחוריהם – ואולי דווקא לצידם – מציצה אלינו בתקופה זו גם מגילת אסתר ואסתר המלכה המלאה בדים ובגדים שונים ומשונים, ביניהם: "וַיְהִ֣י בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַתִּלְבַּ֤שׁ אֶסְתֵּר֙ מַלְכ֔וּת" (אסתר ה,א) והגמרא מייד שואלת את שאלתנו: הלוא חסרה כאן מילה! "בִּגְדֵי מַלְכוּת מִיבְּעֵי לֵיהּ" (בגדי מלכות היה צריך להכתב), וכי איך אפשר ללבוש מלכות? "אֶלָּא שֶׁלְּבָשַׁתָּה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ", עונה הגמרא (מסכת מגילה יד:ב). לא רק הבגדים החיצוניים, מפוארים ככל שיהיו, הם העושים את האדם למי שהוא, לא רק החיצוניות אלא האדם עצמו מתוך פנימיותו.

פרשת תצווה: החיים הם לא רק סדר ולוח זמנים אלא גם מלאי משמעות נסתרת

פרשות המשכן נקראות כמעט תמיד בתקופת פורים ונדמה שאין ניגוד גדול מכך: סיפור פורים מתואר כבלבול אחד גדול. מסיבה מטורפת של יותר מ-180 יום, גזרות על פי גחמת המלך שבעצמו מושפע יותר משתיה ומיועצים רעים מאשר מתכנון אסטרטגי מועיל וארוך טווח, לא תמיד ברור מי הטוב ומי הרע, מהלכים מתהפכים, וגם חיינו בגלות משתקפים בכך: אנחנו שקטים מידי ונבוכים מידי זמן ארוך מידי, או רועשים מידי ועושים "צרות" לכולם, בעוד ששם ה' לא מוזכר במפורש אפילו פעם אחת בכל המגילה, וגם לא ארץ ישראל, שאפילו בשעת השמד החמורה, לא עולה כאופציה. ומול כל זה – המשכן. הכוהנים. מקום נייד אך לא כאוטי, מאפשר תפילה, נשימה עמוקה, כפרה, רוחניות, אחדות, מכניס סדר ושקט לחיים, וכיוון למסע, עשוי מהוראות מדויקות ומלאות משמעות: יש דרך ספציפית לחבר את הוילונות, מידות מדויקות ומקום מדויק לארון הקודש, איך להדליק את הנרות במנורה, מה לשים בקטורת, מה ללבוש בבוקר.

האם מקרי שבאו אלינו ביחד, כי ככה יצא בלוח השנה והחגים? או שאולי באו להזכיר לנו, שוב, שהחיים שלנו אינם רק הסדר שמציע המשכן, מעין בריאת העולם של בראשית פרק א', אלא גם בו זמנית, אירוע שמשמעותו המלאה נסתרת מאיתנו, שיש בו מהפכים בלתי צפויים, כאב נורא ושמחה עצומה, ושעדיין, בתוך כל זה, עלינו ללבוש מלכות, להכנס לחצר המלך הפנימית, לעמוד בחיל ורעדה ולבקש על חיינו.

הכותבת היא הרבנית ד"ר מיכל כהנא, מורת דרך, מלווה רוחנית ויותר מכל, תלמידה ומורה לתורה ותלמוד במסגרות שונות בארץ ובחו"ל. הבלוג השבועי שלה נמצא ב - http://www.miko284.com