בשנת 1965 ערכו הפסיכולוג רוברט רוזנטל ומנהלת בית הספר לנור ג'ייקובסון ניסוי בבית ספר יסודי בקליפורניה. הם מסרו למורים שמבחן מיוחד זיהה בכיתותיהם כמה תלמידים "פורחים", שצפויה להם התקדמות משמעותית בלימודים. למעשה, אותם תלמידים נבחרו באקראי לגמרי.

כעבור שנה נבחנו כל הילדים שוב, והתוצאות עוררו עניין רב. דווקא אלה שהמורים ציפו מהם להצלחה השתפרו יותר מחבריהם, ובמיוחד הצעירים שבהם. המחקר, יש לומר, זכה גם לביקורת חריפה. (כבר ב-1968 טען הפסיכולוג רוברט ת'ורנדייק שמבחן המשכל ששימש בו אינו אמין, ושחלק מהשינויים נובעים מתנודות סטטיסטיות רגילות). אפשר אפוא להתווכח על עוצמת התוצאות, אך הרעיון שבבסיסו נשאר בעינו: ציפיית המורה אינה רק רקע לחינוך, אלא חלק ממנו.

אבל בניסוי המורים האמינו בתלמידים שנראו להם מבטיחים. מה קורה כשהמורה נדרש להאמין בתלמיד שכבר נפל, וכשכל הראיות מצביעות לכיוון ההפוך? כאן אין תלמיד "פורח" שהמורה שמח לגלות, אלא תלמיד שמגיע לכיתה עטוף בעפר. זהו בדיוק הנושא שבו עוסקת פרשת תולדות.

המורה, ה"מורה שעות" והקשיים שבדרך

"וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר". אחד האתגרים הגדולים בחינוך הוא המאבק העיקש בין המורה לבין "המורה שעות", השעון שאליו מביט התלמיד ומחכה שהשיעור כבר יסתיים. הקשיים מתחילים עוד לפני שהשיעור נפתח, שהרי המורה והתלמיד מגיעים ליום לימודים חדש אחרי שעות שבילו בבית. המורה צריך להשאיר מאחוריו את קשייו, הכלכליים והמשפחתיים, ולבוא אל תלמידיו כ"טבולה ראסה", לוח חלק וחדש. גם התלמיד עשוי להתמודד עם קשיים בבית, מצד ההורים או בגלל עניינים שעוברים עליו בבית הספר, ואף הוא נדרש לעשות "טוויסט" ולהגיע חדש אל מקום לימודיו.

עם זאת, שני הקשיים הללו, עד כמה שהם מכבידים, חיצוניים ללימוד. הם "ברשותם" של המורה והתלמיד, ובידיהם להחליט אם להכניסם אל הלימוד ואל עבודת ה'. הגמרא במסכת סוכה מבחינה בין מי שפטור ממצווה משום שהוא עסוק במצווה אחרת ואינו יכול להיפטר ממנה, לבין מי שעסוק בעצבות על אובדן בית, ספינה או אדם שהלך לעולמו. העצב הזה מגיע "ממנו", ולכן עליו לנסות להתגבר עליו במצבים מסוימים. אולם יש התמודדות אחרת, שנמצאת בתוך הלימוד עצמו, והיא נוגעת לתלמיד ולעיתים גם למורה.

הלילה שאחרי: מי בשמיים ומי בעמק הבכא

לא מעט תלמידים מתארים את הלילה שעבר עליהם, ובכל תיאור נשמעת זעקה אחת: "נפלתי". לפעמים זו נפילה ברשת היצר הרע של הכעס על ההורים, ולפעמים ברשת הרשת, ברשתית ובתמונות שאינן צנועות, בלשון המעטה. "רוח שטות" נכנסה בהם, ואחריה "שוטטות".

כדי להבין מה תפקידו של המורה במצב הזה, צריך לשאול קודם איפה נמצא ראשם של שניהם. המורה בשמיים, עסוק בסוגיות ובהתקדמות בתורה, עסוק בנתינה, ממש "ונתתי לכם את המורה". התלמיד, לעומתו, צועק "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים", כי כרגע הוא ב"עמק הבכא".

המרחק הזה מזכיר שיר של הזמר שולי רנד, "בני אהובי", שיר שיצא מזמן. יש בו שורה שאומרת, בעיקרו של דבר, שמי שנלכד ברשת יכול להמשיך להתפלש בה, כאילו חטאת, נפלת, ו"לא תוסיף קום". האם זה תפקידו של המורה, לקבוע שהנפילה היא סוף הדרך?

סוד הבארות: מי סותם ומי חופר

הבעל שם טוב משיב על כך בספר "מאור עיניים": "זה סוד כל הבארות שחפרו האבות למצוא מים, שהוא התורה, בבחינות עפר, היינו במדרגות הפחותות... שכל אחד מן האבות עשה התגלות התורה מיסוד העפר ומדרגות התחתונים... למצוא שם מים... שלא יכסה מכסה יסוד העפר על המים. ואחר הסתלקות אברהם נסתמו... על ידי פלישתים שהם הקליפות, ויצחק שב וחפרן".

לפי דבריו, תפקידו של הפלישתי, היצר הרע שבאדם, הוא למלא אותו בעפר. כאן מבחין האור החיים בין כיסוי בעפר לכיסוי באבנים. אם לפלישתים אין נוח עם הבאר, כדברי הרש"ר הירש, הם יכולים פשוט לשים עליה מכסה של אבנים. אבל המילוי בעפר נובע מקנאה וצרות עין: הם אינם רוצים שהאדם יגבה, אלא שיושקע עמוק בבור, עד הסוף.

הדבר מתבטא גם בברית המילה. חותכים את הערלה, ויש מנהג להטמין אותה בעפר ולומר "נחש עפר לחמו". הפלישתי, הנחש, רוצה שנהיה קשורים לערלת הלב, ואנחנו מטמינים אותו בעפר, שאינו קשור אלינו באמת, לא בטבענו. מכאן מבינים מה גילו לנו האבות: הבאר לא באמת סתומה. מעצם טבעה היא "באר מים חיים" שמחכה לנבוע מחדש.

מה מבקש התלמיד מהמורה

גם התלמיד שנפל מבקש מהמורה דבר דומה. הוא אינו מצפה שהמורה יסביר לו עד כמה הנפילה קשה או מה הביא אותה, אף שלעיתים יש לכך מקום. הוא מחכה שהרב יחפור וימצא מים, שיתן בו כוחות שיטענו אותו להמשך הדרך, עד הניסיון הבא. וכל זה, מסיים הבעש"ט, הנחילו האבות "לדורות הבאים לתקנם, שאילולא האבות לא היה אפשר להשיג שום השגה ולהתקרב להשם...".

הכותב הינו רב קהילה מחנך ומשורר

המשך קריאה באתר המלא