פרשת שלח: תהיתי מה עם חיזבאללה על הגבול וידעתי שאני נשמעת סתם לחוצה

פרשת המרגלים. ככה היא התקבעה בזיכרון שלנו. 12 המרגלים, ראשי בני ישראל, נשיא מכל שבט נשלחים לארץ לרגל טרם הכניסה אליה, וזאת למרות שבכל הפרשה לא מופיעה פעם אחת המילה לרגל. שלא כמו בהפטרה ביהושע שם שולח יהושע "שְׁנַֽיִם־אֲנָשִׁ֤ים מְרַגְּלִים֙ חֶ֣רֶשׁ" ורחב מחביאה אותם, כאן הוגדרה המשימה "לָת֖וּר אֶת-אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן" והפרשנות השכיחה נוטה לראות ב-10 מתוך 12 הנשיאים ששבו ובפיהם מסקנה כי "עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ... לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ", לראות בהם תבוסתנים נטולי אמונה. הם נחשבים מוציאי דיבת הארץ רעה ומוצאים את מותם במגפה אחרי שקראו לה "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". העם שנדבק בחרדה שלהם נענש בנדודי 40 שנה, שנה לכל יום שהיו בארץ.

בשונה מהם, הפגינו יהושע בן נון נציג שבט אפרים וכלב בן יפונה משבט יהודה נחישות ואמונה בהשם: "עָלֹ֤ה נַֽעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי-יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ". זאת הפרשנות שניתנת לפרשת המרגלים. אבל אני קראתי ותהיתי לעצמי, אם אותה פרשנות מזלזלת באותם עשרה נשיאים נקראת כך גם היום בעינינו, עיני פוסט שבעה באוקטובר.

כולם מזהים אנשי חיזבאללה מתצפתים עליהם ממרחק יריקה. זה לא מסוכן להמשיך כרגיל?

זה היה במילואים כמה חודשים לפני. סיירנו בגבול הצפון ובנקודה מסוימת עלינו לתצפית, ממש על הגבול. פתאום הבחנו באנשי חיזבאללה. מטרים מאיתנו. לבוש חצי צבאי ומסכות ראש שחורות. אחד גם החזיק משקפת. נבהלתי ממש. היינו חשופים לגמרי, כמה עשרות קצינים וחיילים. אבל הקצין שהעביר את התצפית המשיך כרגיל. שהינו שם עוד דקות ארוכות. וגם הם.

אחר כך ניגשתי לקצין האג"ם שליווה אותנו. "מה יקרה אם הם יפתחו פתאום באש? כולכם חשופים כאן". הוא הנהן בעצב, ראיתי שגם אותו זה מטריד. "אולי תשנו את מיקום התצפית?" אבל זו הייתה השגרה המפחידה שהתבססה שם ולצידה הנחת מוצא - נדע לזהות אם חיזבאללה יעברו ממצב צפייה ללחימה. זמן מסוים אחר כך התקיימה שיחה עם מפקדים באזור. העליתי את זה שוב, הפעם כבר מודעת לאיך אני נשמעת - אישה, לא קרבית, גם מהפרקליטות רחמנא ליצלן, לחוצה. מה את עושה סיפור. אבל בכל זאת אמרתי. כולם מזהים אנשי חיזבאללה מתצפתים עליהם ממרחק יריקה. זה לא מסוכן להמשיך כרגיל? דיברתי והרגשתי לא נעים. הססנית ומעלת ספקות וגם מה את מבינה וגם בטח אחרים כבר אמרו הרי זה ברור. ואני באמת לא מבינה הכל. אבל אנשי חיזבאללה ראיתי.

בדיעבד, אחרי ה-7.10, וכמובן להבדיל אלפי הבדלות, כולנו חכמים. אבל תהיתי כמה אומץ נדרש מהנגדת ו' להעלות את החששות שהעלתה ולהתעקש על שינוי מגמה, והתצפיתניות שדווח שהתריעו ועוד חיילים וחיילות וקצינים וקצינות שהרגישו או זיהו משהו בכל מיני דרגים, זוטרים ובכירים, וכמה שגורה המילה קונספציה על שפתנו כיום, אבל כמה קשה להציף פחד כשאחרים סביבך אמיצים.

המרגלים תיארו את ארץ כנען כמאיימת, עם ערים מבוצרות ועמים חזקים, והם הוסיפו תחושות של חוסר יכולת להתמודד. הם לא רק תיארו את המצב אלא גם הפיצו פחד, דבר שהשפיע על המורל של העם. משה, לעומת זאת, הציב משימה ברורה שהתמקדה במציאות וביכולת להתמודד עם אתגרים, ולא בפחדים אישיים.

אומרים המפרשים, נכון שתיארתם מה שראיתם, אבל הבעיה שהוספתם מסקנה אישית: "וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת-הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן-הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֨ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵֽינֵיהֶֽם". הפרשנות היא הבעייתית. מדרש במדבר רבה למשל טוען: "ויתרתי עליהם על מה שאמרו "וַּנְהִי בְעֵינינו כַחֲגָבִים", אבל על אמרם "וְכֵן הָיִינו בְעֵינֵיהֶם" יש לי עליכם תביעה גדולה. כי מהיכן אתם יודעים איך הייתם בעיניהם? ומי אמר לכם שלא הייתם בעיניהם כמלאכים?". גם אני נהגתי לצטט את הפסוק הזה כדוגמה לילדים שהם צריכים להאמין בעצמם כי זה ישפיע על הכל, ומפרשים אחרים מוסיפים, שהנשיאים העדיפו להמשיך לנדוד במדבר תחת חסות השם מבלי להתחיל בחיים אמיתים של ישוב הארץ. ראשית זה קצת תרתי דסתרי שהפרשנים שכל מלאכתם לפרש, באים בטרוניה לפרשנות הזאת..., אבל מעבר לזה, לא טבעי שהנשיאים נתנו פרשנות? הם נשיאי השבטים, שנושאים באחריות לעם, לא הגיוני שיביעו את החששות שלהם?

יערה פוגל, שמגיעה מתחום מערכות הביטחון, חוקרת ויועצת אסטרטגית, מזהה תהליך של פוסט טראומה בתוך גופי הביטחון אחרי ה-7.10. הטראומה הייתה כל-כך עצומה, חוסר השליטה היה כל-כך ענק, שהתוצאה כשאתה נדרש מיד אחרי לתפקד, היא לא לא לברר רגע מה עברת אלא לנוע קדימה ולפעול בעוצמה. אבל מאחר והטראומה חזקה כל-כך, נוצרת "עוררות יתר" של המערכת. כמו אדם פוסט טראומטי שכל דבר קטן עלול להוות טריגר ולהקפיץ למקור הכאב, כך גם מערכת גופי הביטחון, שב"כ צה"ל ואחרים, מגיבה חזק ודרוך. אולי זה יתבטא בהצפת התראות, אולי בפרשנות מחמירה לסיכון, הכל כדי לא להחמיץ שוב סכנה איומה שתתחולל. את פוגל, גילוי נאות, אני מכירה אישית, והיא חוקרת את הנושא החדשני כדי להוביל טיפול מעמיק למנוע סכנה בעתיד. עושה עבודת קודש.

אבל באותה רוח, אולי גם עשרת המרגלים, הנשיאים שנודדים כבר שנה שנייה במדבר, שעברו שנים ארוכות של עבדות שהטביעה בהם חותם, שאמנם חוו נס גדול ביציאת מצרים אבל גם מורא עצום לצידו, שהיעלמות משה להר הציפה בהם כזו חרדה שבנו את עגל הזהב; שעברו מלחמה בעמלק ובאחרים, אולי גם הנשיאים האלה בפוסט טראומה כמו כל העם שהם מובילים אחריהם? אולי עוררות היתר שלהם מובילה אותם להירתע מול "אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת"? ואולי זה מה שנדרש מהם, להיות זהירים. במקום "נדע לזהות כשיעברו למתקפה". ואם לא תדעו? ואם תחמיצו כי כולנו לפעמים מחמיצים?

הטראומה הכי גדולה של מערכת הביטחון עד ה-7.10 היא יום כיפור. הכי פחדו מהפתעה נוספת. עשו הכל שלא יקרה. אבל לעיתים תגובה הפוכה לעוררות יתר היא מעין הדחקה. מרוב מודעות לסכנה לעיתים תיתן פרשנות שמרחיקה את התוצאה האיומה. בספרה המרתק "חיי" כותבת ראש הממשלה דאז גולדה מאיר על אירוע מהילדות. קוזקים שעטו על מושבם ברוסיה, וקורות העץ הכבדות שמסמר אביה לדלת נצרבו בה. פחד ענק.

גולדה מכה על חטא

בכנות גדולה וכואבת היא מתארת את החלטתה לא לגייס מילואים סמוך ליום כיפור, כשרק בחודש מאי, הורתה על גיוס מילואים נרחב ודבר לא קרה: "...כיום אני יודעת מה הייתי צריכה לעשות. הייתי צריכה להתגבר על ההיסוסים שלי.... אולי לא הייתה מלחמה ב-מאי דווקא בגלל שגייסנו את המילואים... ?" אבל גם מודעת לסכנה: "אינטואיציה היא דבר בוגדני מאד. לפעמים צריך לפעול לפיה מיד, אבל לפעמים היא רק סימן של חרדה ואז היא יכולה להיות מטעה מאד..." סופו של דבר לא הורתה על גיוס למרות שמידע על נטישת משפחות היועצים הרוסים את סוריה הטרידה אותה מאד: "באותו בוקר של יום השישי הייתי צריכה לשמוע לאזהרות לבי שלי ולצוות על גיוס.... אין זה חשוב מה הכתיב ההיגיון. חשוב הוא רק שאני... לא קיבלתי את ההחלטה הזאת... גם אני יכולה לתרץ תירוצים ולומר לעצמי שמול ודאות גמורה שכזאת מצד אמ"ן ...אבל אני יודעת שהייתי צריכה לעשות זאת והידיעה הנוראה הזו תלווה אותי כל שארית ימי. לעולם לא אהיה עוד הבנאדם שהייתי לפני מלחמת יום הכיפורים".

ואולי האמת נטועה בתווך. בין חרדת המרגלים שמטילה ייאוש בעם ולא מאפשרת לפעול לבין אופוריית המשוכנעים שמתעלמים מהסיכונים ופועלים בלי שום הטלת ספק. אולי נדרש מאיתנו תמיד לשלב בחינה מדוקדקת ולא מתפשרת של סיכונים והפקת לקחים אמיתית לצד אמונה בטוחה בהשם וביכולתינו המזהירות. כי עם ישראל חי.

הכותבת היא סא"ל (מיל') אורי אגוז, לשעבר שופטת בעבירות טרור, הפרקליטות הצבאית