פרופ' דן אריאלי ערך מחקר על שחיתות. נבדקים התבקשו לבצע משימות ונאמר להם שיקבלו כסף לפי המשימות שיצליחו בהם, אבל יש שני ניסויים – באחד יוכלו להרוויח עד 4 דולר על סך כל המשימות, ובניסוי השני ירוויחו עד גבול 40 דולר. לפי מה יוחלט באיזה ניסוי ישתתפו? לפי הגרלת מטבע. בלי קשר הובטחו להם 3 דולר הוצאות נסיעה.
הניסוי התחיל. ומה קרה? אחרי כל הטלת מטבע, לא משנה מה הייתה התוצאה, בישר עוזר המחקר של פרופ' אריאלי לנבדק כי איתרע מזלו להשתתף במשחק של ה-4 דולרים.
בשלב זה עוזר המחקר הביט ימינה ושמאלה, התקרב לנבדק ולחש על אוזנו: "הבוס שלי לא פה היום. אז אם תיתן לי את שלושת הדולרים שקיבלת כהחזר נסיעות, אדווח שהגרלת את המשחק של 40 הדולרים ואדאג להעביר אותך". הצעה מפתה בלי ספק. ואכן, כ-90% מהנבדקים החליטו להיענות להצעה ולשלם את השוחד.
בשלב הבא של הניסוי, אחרי שהנבדקים ביצעו את המשימות, הם התבקשו לחשב כמה כסף מגיע להם ולקחת לבד את הסכום מתוך מעטפה שבה היו 50 דולר. מה לדעתכם קרה? הנבדקים שעוזר המחקר הציע להם לשלם לו שוחד, רימו הרבה הרבה יותר מאשר אלו בקבוצת הביקורת שלא עברו בנתיב השחיתות.
העובדה שמישהו מתוך הניסוי לכאורה היה שותף בשחיתות, גרמה גם לנבדקים לנהוג בשחיתות. כששחיתות מגיעה מלמעלה, מההנהגה, היא מדביקה את האנשים למטה. רובנו, אנשים מוסריים מטבענו, אולם הפגישה עם השחיתות יכולה לשנות אותנו, במיוחד כשהשחיתות מגיעה מ"המערכת", כמו בניסוי הזה.
פרשת פקודי: איך נאבקים בשחיתות?
שורה ארוכה של פרשות עוסקות בהקמת המשכן בפירוט, פרטי פרטים של הרכיבים והחומרים, המידות והכלים. כספים נאספים לצורך ההקמה וחומרים שונים, ביניהם, זהב, כסף ונחושת, עצי שיטים, עורות, צמר צבוע, אבני שהם, אבני מילואים, בשמים ושמן, וכעת, בפרשה שלנו, מגיע זמן העשייה: 78 פעמים חוזר הביטוי "כן עשו" בפרשה, ומגיע הפירוט:
"כָּל־הַזָּהָ֗ב הֶֽעָשׂוּי֙ לַמְּלָאכָ֔ה בְּכֹ֖ל מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיְהִ֣י׀ זְהַ֣ב הַתְּנוּפָ֗ה תֵּ֤שַׁע וְעֶשְׂרִים֙ כִּכָּ֔ר וּשְׁבַ֨ע מֵא֧וֹת וּשְׁלֹשִׁ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ: וְכֶ֛סֶף פְּקוּדֵ֥י הָעֵדָ֖ה מְאַ֣ת כִּכָּ֑ר וְאֶלֶף֩ וּשְׁבַ֨ע מֵא֜וֹת וַחֲמִשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ... וַיְהִ֗י מְאַת֙ כִּכַּ֣ר הַכֶּ֔סֶף לָצֶ֗קֶת אֵ֚ת אַדְנֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת אַדְנֵ֣י הַפָּרֹ֑כֶת מְאַ֧ת אֲדָנִ֛ים לִמְאַ֥ת הַכִּכָּ֖ר כִּכָּ֥ר לָאָֽדֶן: וְאֶת־הָאֶ֜לֶף וּשְׁבַ֤ע הַמֵּאוֹת֙ וַחֲמִשָּׁ֣ה וְשִׁבְעִ֔ים עָשָׂ֥ה וָוִ֖ים לָעַמּוּדִ֑ים וְצִפָּ֥ה רָאשֵׁיהֶ֖ם וְחִשַּׁ֥ק אֹתָֽם: וּנְחֹ֥שֶׁת הַתְּנוּפָ֖ה שִׁבְעִ֣ים כִּכָּ֑ר וְאַלְפַּ֥יִם וְאַרְבַּע־מֵא֖וֹת שָֽׁקֶל: וַיַּ֣עַשׂ בָּ֗הּ אֶת־אַדְנֵי֙ פֶּ֚תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הַנְּחֹ֔שֶׁת וְאֶת־מִכְבַּ֥ר הַנְּחֹ֖שֶׁת אֲשֶׁר־ל֑וֹ וְאֵ֖ת כָּל־כְּלֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ: וְאֶת־אַדְנֵ֤י הֶחָצֵר֙ סָבִ֔יב וְאֶת־אַדְנֵ֖י שַׁ֣עַר הֶחָצֵ֑ר וְאֵ֨ת כָּל־יִתְדֹ֧ת הַמִּשְׁכָּ֛ן וְאֶת־כָּל־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר סָבִֽיב...."
פירוט מדוקדק ומפורט של הכנסות מול הוצאות. מה כמות זהב בה השתמשו, בכמה כסף, למה יועדו הדברים ומה בנו איתם. ומה הסיבה לפירוט הזה?
בפרק לג נכתב : "וְהָיָ֗ה כְּצֵ֤את מֹשֶׁה֙ אֶל־הָאֹ֔הֶל יָק֙וּמוּ֙ כׇּל־הָעָ֔ם וְנִ֨צְּב֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֣תַח אׇהֳל֑וֹ וְהִבִּ֙יטוּ֙ אַחֲרֵ֣י מֹשֶׁ֔ה עַד־בֹּא֖וֹ הָאֹֽהֱלָה", והמדרש מסביר שהעם הביט אחרי משה ומה היו אומרים: "היו מסתכלין מאחוריו ואומר אחד לחברו: "ראה צַוָּארו! ראה שוקיו! אוכל משלנו, שותה משלנו!" וחברו משיבו:
"רֵיקה! אדם שנתמנה על מלאכת המשכן, על ככרי כסף ועל ככרי זהב, שאין לו חקר ולא משקל ולא מניָן — מה אתה רוצה, שלא יהא עשיר?" כלומר העם הביט במשה בחשדנות, משוכנע שהיתה כאן שחיתות ושלקח לכיסו. ולכן מחליט משה: "כששמע כן, אמר: חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון".
משה מגיש להם דין וחשבון מפורט כדי שאיש לא יחשוב ששלח ידו בכספי התרומות, ועוד מודגש "אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת... בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן", כלומר גורם עצמאי, איתמר בן אהרן הכהן, הוא שעורך את הדיווח. מעין ביקורת על מעשי משה.
התורה מבקשת ללמד אותנו שכאשר לוקחים מהציבור כסף ועושים בו שימוש יש חובת דיווח כדי שלא תהיה מרמה וניצול לרעה.
לאיש ציבור קל לנצל את המעמד שלו: "וּבְנֵי עֵלִי, בְּנֵי בְלִיָּעַל: לֹא יָדְעוּ, אֶת-יְהוָה. וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים, אֶת-הָעָם--כָּל-אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח, וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר, וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם, בְּיָדוֹ. וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד, אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר--כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג, יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ; כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל-יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה. גַּם, בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת-הַחֵלֶב, וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ, תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן; וְלֹא-יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל, כִּי אִם-חָי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ, קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב, וְקַח-לְךָ, כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ; וְאָמַר לו (לֹא), כִּי עַתָּה תִתֵּן--וְאִם-לֹא, לָקַחְתִּי בְחָזְקָה. וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד, אֶת-פְּנֵי יְהוָה: כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים, אֵת מִנְחַת יְהוָה". (שמואל א', פרק ב')
בני עלי, חפני ופינחס, שבהמשך גם מוזכר שניצלו את הנשים שצבאו פתח אוהל מועד, נענשים במוות וגם צאצאי עלי ייענשו לאורך דורות, כי הם אלו שצוו לשרת בקודש, באותו משכן שזה עתה נבנה ונועד להיות סמל לעבודת השם, הם פוגעים בציבור שלא יכול להתנגד, מנצלים את כוח השררה ויענשו באופן חריף.
"לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאל…" (דברים יז, כ) מגדירה התורה את גבולות המלך ולמעשה את גבולות נבחר הציבור. הוא צריך לפעול בשליחות העם ולא לנצל את כוחו לטובת האינטרסיים הפרטיים שלו כמו שעושים בני עלי.
ומוסיף הרב יובל שרלו, שיש שחיתות מסוג שני: "מלכות המתעלמת מהמשימה למענה נבחרה לשלטון. בדרך השנייה עלולה השחיתות להופיע דווקא על ידי כניעה לגחמות העם והתמסרות לשטחיות הציבורית ולפופוליזם, תוך שעבוד המשימות הלאומיות להנאות הפרט".
"וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל; וַיָּשֶׂם אֶת-בָּנָיו שֹׁפְטִים, לְיִשְׂרָאֵל. וַיְהִי שֶׁם-בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל, וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה--שֹׁפְטִים, בִּבְאֵר שָׁבַע. וְלֹא-הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע; וַיִּקְחוּ-שֹׁחַד--וַיַּטּוּ, מִשְׁפָּט. " (שמואל א', ח)
גם בניו של שמואל עומדים למבחן כנציגי ציבור, והם חוטאים ביסוד המרכזי שצריך לשמור עליהם נקיים כשופטים, תאוות הבצע, שעלולה להשפיע על שיקול הדעת שלהם.
אותה תכונה שהנחה יתרו את משה בקובעו שופטים לעם: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת--שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות, יח, כא). אותן פיסות מתכת הכסף שאיתן סחרו אז בארץ ישראל נקראו בצע (חתיכה מתוך שלם גדול יותר) ומכאן הגיע הביטוי בצע כסף.
לשלטון יש כוח ליצור עדויות שקריות הרבה יותר מלאזרח הפשוט: "אַתָּה, עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל-יִשְׂרָאֵל" אומרת איזבל לבעלה המלך אחאב, ורוקמת עבורו סיפור פייק שלפי המדרש הוא בידיעתו של אחאב. כדי להשיג עבורו את כרם נבות בו חשק: " וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב, וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ; וַתִּשְׁלַח הספרים (סְפָרִים), אֶל-הַזְּקֵנִים וְאֶל-הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ, הַיֹּשְׁבִים, אֶת-נָבוֹת. וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים, לֵאמֹר: קִרְאוּ-צוֹם, וְהֹשִׁיבוּ אֶת-נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם. י וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל, נֶגְדּוֹ, וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר, בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ; וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ, וְיָמֹת. וַיַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ הַזְּקֵנִים וְהַחֹרִים, אֲשֶׁר הַיֹּשְׁבִים בְּעִירוֹ, כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם, אִיזָבֶל--כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסְּפָרִים, אֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם" (מלכים א', כא).
בניית סיפור שלם, עדויות שקריות וזיוף, ואז כשיקח לעצמו את הכרם, יאמר לו אליהו הרצחת וגם ירשת?. רק הצום שנוקט אחאב ולמעשה ההודאה שלו בחטא, היא שתגלגל מעליו את העונש לדור הבנים.
"שָׂרַ֣יִךְ סוֹרְﬞרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים" מתרה ישעיהו בעם ישראל, כפירוש בר קפרא "שריך סוררים, שהיו כולם אוהבין את הגזל, חברי גנבים - שהיו כולם מתחברין לגנבין".
והנביא מיכה מזהיר גם הוא, אנשים שאם הם יכולים יגזלו מהציבור "כִּי יֵש לְאֵל יָדָם, וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ, וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ, וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ, וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ (מיכה ב)
פרופ' קרין נהור שחוקרת את הפוליטיקה של המידע, חקרה את שיתוף הפעולה בזמן הקורונה. המסקנה שלה היתה שהישראלים היו בהתחלה מאד צייתנים ושיתפו פעולה עם השלטון. אבל ככל שהיה פחות שיתוף בתהליך קבלת ההחלטות מה מוביל לסגר ומה לפתיחת מקומות, איזה מקצועות חוזרים לעבודה ואיזה לא וכו', ככל שהציבור קיבל פחות מידע, הוא סמך פחות על ההחלטות וכפועל יוצא זלזל בהן יותר ופחות קיים אותן.
אותם מדדי שקיפות ואמון נראו גם במחקרים על הרשויות המקומיות שערכה ד"ר עינת ששון רפאלי מאוניברסיטת אריאל. ככל שהמועצה המקומית שיתפה יותר בתהליך פתרון הבעיות שהיא נוקטת, כך הציבור בטח בה יותר. כשהיתה הסתרה של מידע, תקציב, חלוקת כספים וכו', האמון פחת. בענייני כספים, החלטות שמשפיעות על כולם, הדרך להילחם בשחיתות שמתווה משה היא שקיפות.
מנגד, יש מקרים בהם שקיפות עלולה לסכן את מדינת ישראל. אני חושבת לעצמי האם פרסום תחקירים צבאיים לציבור או הדלפת מסמכים בנוגע להערכות אסטרטגיות של ראש השב"כ, תועיל לביטחון ישראל. בתוך הגופים בוודאי חייבת להיות ביקורת אמיתית ובלתי מתפשרת כדי למנוע אסון נורא נוסף, אבל האם השקיפות כאן לא חייבת להביא בחשבון שגם האויבים האמיתיים שלנו קוראים את זה? לא רק אנחנו במלחמות בינינו?
התמונות האיומות של הטויוטות הלבנות דוהרות לתוך שטח ישראל הן הטראומה הקולקטיבית של כולנו. פעם זה היה בשבילי סמל למושב, לחקלאות, ליציאה אל השטח, ועכשיו לנצח הוא קשור לצרחות הברבריות ותאבות הדם של המפלצות ששעטו לתוך הגבול שלנו, כשסכינים וגרזנים ונשקים מונחים על הקרקעית של הטויוטות, מחכים לטבוח בנו. אז אולי כשהתמונות האלו מולנו צריך לחשוב מתי שקיפות בונה אמון ומתי ביטחון אמיתי מחייב יצירת אמון באופן אחר.
הכותבת היא סא"ל (מיל) הפרקליטות הצבאית.