ישנו דיון ביהדות מהו נסיון יותר גדול לאדם, האם שפע שלא חסר לאדם כלום, או שמא מחסור שחסר לאדם? וכתשובה ניתן לאמר שהשפע הינו נסיון גדול יותר לאדם. שהרי לעני שאין לו לעצמו כלום, קל לבטוח בהקב"ה שהרי במי זולתו יוכל לבטוח, אך לאיש עשיר, שלא חסר לו כלום, קשה לבטוח בד' שהרי נכסיו קוראים לו לבטוח בהם. (אנו באמת יכולים לראות שרוב חכמי הדורות לא חיו בשפע, כי עם בעוני, אולי כדי לא להכניס עצמם לנסיונות).
בפרשתנו מופיעים שני פסוקים שאנו נוטים לזכור רק את הראשון שבהם: "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" "וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות ..." אנו מרבים לשמוע הן בתקשורת והן בנבחרי העם, אמרות המדברות על חסננו הלאומי ולמשמע דברים אלו ישנם כאלה שמתקוממים על הגאוה שאינה במקומה, כי הרי לולא הקב"ה לא היינו מצליחים כלום.
ובאמת מצב זה שבו יכול האדם לאמר "כחי ועוצם ידי" הוא רק בארץ ישראל, כפי שאנו רואים מהפסוקים הקודמים שבהם מתוארת כניסת ישראל לארצם ואח"כ מגיע השלב שבו יכולים אנשים להתגאות בכוחם, שהרי רק בארץ ישראל נמצאים ישראל ברשות עצמם.
באמת עם ישראל מתחילת שיעבוד מצרים ועד לכניסה לארץ, לא היו ישראל ברשות עצמם: במצרים היו תחת שעבודו של פרעה ובהליכה במדבר, היו תלויים בהשגחה העליונה מבחינת הנהגה ניסית שהיתה במדבר. ואכן במצבים שכאלה, אין חשש לגאות הלב ולשכחת הבורא יתברך. רק בכניסתם של ישראל לארצם, במעבר מהנהגה ניסית להנהגה טבעית שבה חייב האדם לעמול לפרנסתו ולקיים "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", ישנה סכנה שיתלה האדם את הצלחתו בהשתדלותו האישית ובכחו הרב ולא לחסדי השם.
אולם עלינו להבחין בין שני דברים שהאדם יכול לאמר, בעבדו את האדמה ובראותו את מעשה ידיו. האדם יכול להתבונן בהצלחת מעשה ידיו ולשכוח את ד' ולאמר שבאמת רק בזכות עבודתו הרבה, ההשקעה, הטיפול וההשתדלות שבה עבד את אדמתו, או כל הצלחה אחרת של האדם, ולד' יתברך אין חלק בכך. ועל זה הזהירה התורה באמרה: "ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" אולם ישנו פן אחר שהאדם בראותו את הצלחתו יכול לאמר, וזהו באמת המשכו של הפסוק. האדם יכול לראות את הצלחתו הרבה, ובאמת השקיע האדם עבודה רבה, על מנת לראות פירות ממעשיו ובאמת כחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה והאדם מודע לכך. והאברבנאל והר"ן כתבו שזו מצוות עשה מן התורה לומאר כוחי ועוצם ידי. אך האדם גם זוכר שלא רק כוחו ועוצם ידו גרמו להצלחתו כי עם גם עזרתו של הקב"ה תרמה להצלחת מעשה ידיו.
ובאמת יכולים אנו לאמר, שלא אומר הפסוק שכוחו של הקב"ה עשה את החיל הזה, כי אם כוחו של האדם באמת אך עליו לזכור, שמי שנתן לו את הכוח לפעול ולהצליח זהו הקב"ה כפי שאומר הפסוק: "הוא הנותן לך כח לעשות חיל".
ובכך שהאדם במו ידיו מפרנס את עצמו, ושומר על עצמאותו תוך חיזוק הצבא, אין בכך כפירה בד' ח"ו, אלא להיפך בכך מראה האדם שמאמין בזה שהקב"ה פועל בעולמו בדרך הטבע שפועלת בכניסת ישראל לארצו ולא בהנהגה ניסית הפועלת כשאין נמצא עם ישראל בארצו.
כפי שהכין עצמו יעקב לתפלה, לדורון ולמלחמה, וההצלחה מובטחת רק למי שמסוגל לשלושתם, והכל לפי המצב ולפי המעשה.
כחי ועוצם ידי
מה המשמעות האמיתית של הפס' "כחי ועוצם ידי"? האם באמת אין לנו חלק בכלל בכל מה שקורה?
