במדרש הידוע על מגדל בבל מתייחסים לתופעה הזויה: אדם נופל מן המגדל ומת, והחברים שלו מתעלמים. לבנה נופלת, והם יושבים ובוכים: מתי תגיע אחרת במקומה? קחו רגע: אנשים עובדים יחד, מתכננים, מפתחים שיטות בנייה, מצליחים להרים דבר שלא היה קודם. ובתוך כל ההצלחה הזאת, הם כבר לא רואים את האדם שנפל.
הסיפור מופיע בפרקי דרבי אליעזר, והוא משמש כמשל סיפורי לשאלה שהתורה משאירה פתוחה: מה כל כך רע בבניית עיר ומגדל? הרי אנשים צריכים מקום לחיות בו, ושיתוף פעולה הוא דבר טוב. ע"ע תחנת החלל הבינלאומית. הפסוק מוסיף שלוש מילים: ."ונעשה לנו שם". אפשר לשמוע בהן שאיפה טבעית לשפר את העולם. אבל אפשר גם לשמוע צורך אחר, שהולך ומשתלט: שיראו אותנו. שידעו מה הצלחנו לעשות.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
שאלה אחת משמעותית שמופיעה בפרשה
השבוע, ב-12 באוקטובר, מיקרוסופט הכריזה על דור חדש של שבבים לבינה מלאכותית ועל הרחבת תשתיות המחשוב שלה בשנה הבאה. התוכנית כוללת אפשרות לפריסה של יותר ממיליון שבבים כאלה. אני קורא את המספרים ומתפעל. כמה ידע, הנדסה וכישרון אנושי נכנסים למפעל כזה. ובעודי קורא, אני נזכר באותה שאלה: איך נדע שכל הכוח הזה אכן משפר את החיים של האנשים שבשבילם אנחנו בונים אותו?
המספרים עונים היטב על שאלות מסוימות. כמה חישובים אפשר לבצע, כמה חשמל הם דורשים, כמה עולה כל פעולה. כשאני משתמש ב-AI, גם לי קל למדוד כמה מהר סיימתי משימה וכמה דברים הצלחתי לעשות. רק את ההמשך קשה יותר למדוד: מה עשיתי עם הזמן שהתפנה? האם הוא הופנה לשיחה עם הילדים? האם העבודה נעשתה פחות מתישה? האם הקשבתי יותר לאדם שמולי, או פשוט הכנסתי עוד משימות לאותו יום? הכלי חוסך לי זמן, אבל אני עדיין צריך להחליט למי לתת אותו.

זה למה "מגדל בבל" הוא הסיפור האישי שלי. אני יכול להתחיל פרויקט מתוך רצון טוב, ואז להיקשר אליו עד שקשה לי לשמוע שהוא כבר אינו משרת את מטרתו. השקעתי בו. דיברתי עליו. אנשים מכירים אותי דרכו. עכשיו כל ביקורת עליו מגיעה ישר אליי. אם מישהו מצביע על אדם שנפגע בדרך, אני כבר עסוק בהסבר מדוע חייבים להמשיך. נדמה לי שאני מגן על רעיון חשוב, אבל בתוך ההגנה הזאת מעורב גם הפחד שלי לאבד את ה"שם שעשיתי לעצמי". לפעמים אני אפילו יודע שיש בעיה, ובכל זאת דוחה את הבירור עד שנסיים את השלב הבא. ותמיד יש שלב הבא.
ברובד הפנימי, אפשר לקרוא את הסיפור כתנועה בתוך הרצון. אני רוצה לבנות, לתת, ליצור. יחד עם זה אני רוצה להרגיש חשוב, מוצלח, נחוץ. שני הרצונות מגיעים לא פעם באותה חבילה, וקשה להבחין מי מהם מנהל אותי ברגע מסוים. הרצון להצליח אינו מבטל את הטוב שבמעשה. הוא דורש ממני לבדוק מה קורה כשהצלחת המעשה מתנגשת בטובתו של אדם. האם אני מסוגל לשנות כיוון, גם במחיר של אכזבה ומבוכה? האם אני יכול להודות שהפתרון שלי דורש תיקון, בלי להרגיש שכל מה שבניתי מתמוטט?
רגע קטן בתוך מפעל עצום
בינה מלאכותית מחדדת את הבירור הזה, משום שהיא מאפשרת לנו להפוך יותר רעיונות למציאות ולהגדיל את קצב העבודה. אפשר לייצר עוד תוכן, לפתח עוד מוצר ולענות לעוד אנשים. ההצלחה מגיעה מהר, ואיתה מגיע הפיתוי להמשיך להגדיל את מה שכבר עובד. בעבודה עם ארגונים, אני רוצה שנשאל לצד שאלת היעילות גם מה קורה לאנשים בתוך התהליך. אם עובד מספיק יותר אבל נשחק יותר, צריך לראות גם את זה. אם שירות נעשה מהיר יותר אבל אדם מתקשה לקבל עזרה, הוא חלק מהתוצאה שעלינו לבדוק.
המספרים שאנחנו מציגים בסוף החודש אינם כוללים תמיד את האדם שהתייאש ופשוט הפסיק לפנות אלי. כדי לראות אותו, צריך לצאת מן הדוח ולשאול אנשים מה קרה להם בפועל, גם כשאין לכך מקום בטבלה. התיקון מתחיל בהסכמה לתת מקום גם למה שמפריע לסיפור ההצלחה הפרטי שלי.
המדרש מחזיר אותנו לרגע קטן בתוך מפעל עצום. לבנה חסרה מזעזעת את הפועלים. אדם חסר לא מזיז להם. אפשר להתרחק מאוד מן הסיפור הזה כמו אגדה עתיקה, ואפשר לשאול היכן הוא כבר מופיע בחיים הפרטיים שלי. בפעם הבאה שמשהו יצליח לי מאוד, אני רוצה לבדוק גם מי נשאר מחוץ לתמונה. וכשמישהו יאמר שהמגדל שלי פוגע בו, אני רוצה להיות מסוגל להפסיק לרגע לבנות ולהקשיב.
הכותב הוא בעלי מכללת "Almaya (עלמיא) - לבינה מלאכותית והיברידית", ועוסק מזה 20 שנה בתורת הקבלה, באופן לימודי ויישומי.
