פרשת נח מעמידה בפנינו דמות מורכבת. מחד, התורה מעידה על נח שהיה "איש צדיק תמים בדורותיו", אדם שהצליח לשמור על טהרתו המוסרית והרוחנית בתוך עולם מושחת ששקע בחמס. אך מאידך, חז"ל והמפרשים עומדים על פער כואב: בעוד שאברהם אבינו נלחם והתפלל אפילו על אנשי סדום הרשעים, נח התמקד בהצלת עצמו ובני ביתו בלבד. הוא בנה את התיבה במשך מאה ועשרים שנה, אך לא מצאנו שקם לפעול, לזעוק או להתפלל למען הצלת בני דורו מרוע הגזירה. צדקתו של נח הייתה צדקות מסתגרת, כזו שהצילה אותו ואת משפחתו ממי המבול, אך הותירה את העולם כולו לטבוע.

לבקש רחמים גם על הרשעים

תפיסה זו מקבלת ביטוי נוקב בספר הזוהר (חלק א, סז ע"ב). נביא את דברי הזוהר בתרגום לעברית: "מַה הֵשִׁיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ כְּשֶׁיָּצָא מֵהַתֵּבָה וְרָאָה אֶת הָעוֹלָם חָרֵב, וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת לְפָנָיו וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, נִקְרֵאתָ רַחוּם, הָיָה לְךְ לְרַחֵם עַל בְּרִיּוֹתֶיךְ וְכוּ'? הֱשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: רוֹעֶה שׁוֹטֶה, עַכְשָׁו אַתָּה אוֹמֵר אֶת זֶה? לָמָּה לֹא אָמַרְתָּ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךְ כִּי אֹתְךְ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי וְגוֹ', וְאַחַר הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם, וְאַחַר כָּךְ עֲשֵׂה לְךְ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר? כָּל זֶה הִתְעַכַּבְתִּי וְאָמַרְתִּי לְךְ כְּדֵי שֶׁתְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל הָעוֹלָם, וּמֵאָז שֶׁשָּׁמַעְתָּ שֶׁתִּנָּצֵל בַּתֵּבָה, לֹא נִכְנַס בְּלִבְּךְ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל יִשּׁוּב הָעוֹלָם, וְעָשִׂיתָ תֵּבָה וְנִצַּלְתָּ, וְכָעֵת, אַחַר שֶׁנֶּאֱבַד הָעוֹלָם, פָּתַחְתָּ פִּיךְ לוֹמַר לְפָנַי בַּקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים?!".

ממשיך הזוהר ומשווה בין נח לאברהם ומשה (נביא בתרגום לעברית): "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בֹּא רְאֵה מַה בֵּין צַדִּיקִים שֶׁהָיוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל אַחַר נֹחַ וּבֵין נֹחַ. נֹחַ לֹא הֵגֵן עַל דּוֹרוֹ וְלֹא הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם כְּאַבְרָהָם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם 'זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה', מִיָּד נִגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר וְגוֹמֵר, וְהִרְבָּה תַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁשָּׁאַל שֶׁאִם יִמְצָא עֲשָׂרָה צַדִּיקִים, שֶׁיְּכַפֵּר לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם... אַחַר כָּךְ בָּא מֹשֶׁה וְהִתְפַּלֵּל וְהֵגֵן עַל דּוֹרוֹ. כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ' - מִיָּד עָמַד מֹשֶׁה בִּתְפִלָּה, וַיְחַל מֹשֶׁה וְגוֹמֵר, עַד שֶׁאֲחָזַתּוּ חַלְחָלָה. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, לֹא הִנִּיחַ מֹשֶׁה לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עַד שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עֲלֵיהֶם מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁכָּתוּב 'וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךְ אֲשֶׁר כָּתָבְתּ'ָ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מִכָּאן ' וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו' ".

להשיב רבים מעוון

ההבדל בין נח לאברהם ומשה איננו רק בתפילה על הרשעים, אלא במימד נוסף וחשוב לא פחות- נח לא ניסה להחזיר את בני דורו בתשובה. בסופו של יום עונש המבול בא על עוונות הדור ולו היה ממשיך הדור בחטאיו היה בכוחה של תפילתו של נח רק לדחות את הגזירה בקצת ולא לבטלה כליל. הדרך למנוע כליל את המבול היתה תשובה המונית של הדור.

על הפסוק בסוף הפרשה הקודמת "וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" מתרגם אונקלוס שאין הכוונה לימי חייו של אדם בודד, אלא שלאותו דור ניתנו 120 שנה לחזור בתשובה. על הפסוק בתחילת פרשתנו שבו מצווה נח לבנות תיבה (ו' י"ד) מפרש רש"י: "ולמה הטריחו בבניין זה?כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה ושואלין אותו: 'מה זאת לך?', והוא אומר להם: 'עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם', אולי ישובו".

הקב"ה ציווה את נח לבנות תיבה, שאפשר לבנותה בכמה חודשים או שנים, במשך 120 שנה. לבנות אותה לאט לאט, שאנשי הדור יראו את הבניין המוזר וישאלו את נח והוא יאמר להם שאם הם לא יחזרו בתשובה יהיה מבול. נח היה אמור לא להסתפק בכך אלא ליזום פאנלים, כינוסים, הרצאות וחוגי בית, ולהתריע בכל מקום על הסכנה המתקרבת. היה לו מספיק זמן לכך. חלק מהביקורת על נח היתה שהוא לא התאמץ מספיק שכל דורו יחזור בתשובה ודאג רק שבני ביתו ישארו צדיקים כדי שינצלו מהמבול.

לעומת זאת על אברהם נאמר (בראשית י"ב ה') שהוא יצא מחרן לארץ כנען עם "הנפש אשר עשו בחרן" והביא רש"י בשם המדרש "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום". ועל משה הרי נאמר במפורש ש"צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" והוא זה שלימד את עם ישראל את תורת ה' ומצוותיו.

הלקח לעבודת ה' שלנו

סיפורי התורה אינם רק סיפור הסטורי. כל מסר שנכתב בתורה ובחז"ל אמור לשמש לנו השראה לעבודת ה' שלנו שבכל דור ודור. יש אנשים שהולכים לבית המדרש ולומדים תורה רק לעצמם. הם יודעים הרבה תורה אבל אינם מפיצים אותה החוצה. יש כאלו בדרגה בינונית שמלמדים תורה, אבל רק בתוך המשפחה, החברים או המגזר שלהם.

הדרגה הנכונה היא, שצריך להיות אכפת לנו מהרוחניות של כל יהודי, ואפילו של כל בני תבל. נכון, לא תמיד יש בידנו הכלים לקרב כל אדם לעבודת ה', אבל לפחות צריך להיות אכפת לנו. אסור שנסתגר בד' אמותינו ונדאג שרק אנשי שלומנו או בני מגזרנו יכירו את ה', השאיפה היא שכל בני העולם יעבדו את הקב"ה ושיהיה טוב לכל בני העולם.