בשנת 1955 פרסם ההיסטוריון והחוקר הבריטי סיריל נורת'קוט פרקינסון מאמר סאטירי בעיתון האקונומיסט, שהפך ברבות השנים לאחד החוקים המפורסמים והמצוטטים ביותר בכלכלה, בפסיכולוגיה ובניהול זמן- חוק פרקינסון. החוק קובע עיקרון אנושי פשוט: העבודה מתרחבת באופן כזה שהיא ממלאת בדיוק את הזמן שהוקצב להשלמתה.
פרקינסון תיאר זאת דרך מקרה מבחן משעשע: אם תיתן לאדם חצי שעה לכתוב גלויה ולשלוח אותה בדואר, הוא ישב, יכתוב את המילים בתוך עשרים דקות, ירוץ לסניף וישלח אותה. אך אם תקציב לאותו אדם יום שלם למשימה הזו- הוא יבלה שעה בחיפוש המשקפיים, חצי שעה בבחירת כרטיס הברכה, שעה וחצי בהתלבטות על הניסוח, ועוד שעתיים בהליכה בנחת לסניף הדואר.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
ככל שיש לנו יותר זמן לביצוע משימה, כך אנו נוטים לדחות אותה, למרוח אותה, ולהתעסק בזוטות ובשוליים במקום בעיקר. הנטייה הפסיכולוגית הזו אינה נוגעת רק לפקידות במשרדים או למשימות יומיומיות. היא כנראה מהווה דוגמה גם מעניינת לשינוי הביולוגי והרוחני שחוותה האנושות בפרשת נח.
הבדיחה על פתחו של גיהינום
מעשה באוניברסיטה מפורסמת שבה לימד מרצה דגול לפילוסופיה ומדעים, שנחשב לאחד מחשובי ההוגים הכופרים. לאורך עשרות שנות הוראה הוא חינך דורות של סטודנטים שאין אלוהים, שהעולם הוא מקרי, ושמצוות הדת אינן אלא כבלים פרימיטיביים.
יום אחד חלה המרצה במחלה קשה וחדל מלהגיע להרצאות. התלמידים, שהעריכו את חוכמתו ואת ניסיון חייו העשיר, החליטו ללכת לבקרו בביתו. כשנכנסו לסלון, נעתקה נשימתם: המרצה הישיש ישב על כורסתו כשהוא עטור בטלית ובתפילין, לבוש ציצית וממלמל פרקי תהילים בכוונה עצומה.
התלמידים המבולבלים שאלו אותו בתדהמה: "והרי כבודו לימד אותנו שאין בורא לעולם, שאין משמעות לבגד החם הזה ולקובייה הלוחצת שעל היד והראש, ושאין שום אפשרות לשיח בין האדם לישות עליונה. מדוע אתה עושה בדיוק את ההפך מכל מה שהטפת לנו כל השנים?".
חייך המרצה החולה וענה: "אני עכשיו חולה מאוד, ועוד מעט ימיי יסתיימו. רציתי להוכיח שגם מה שכתוב בגמרא במסכת עירובין (דף יט): 'אמר ריש לקיש: רשעים, אפילו על פתחו של גיהינום אינם חוזרים בתשובה', שגם זה לא נכון...".
הבדיחה הזו אולי מעלה חיוך, אך האמת המרה היא שריש לקיש צדק: כשאדם לא מציב לעצמו גבולות בזמן אמת, אש המציאות משכיחה ממנו את תפקידו, וכשהסוף רחוק- התשובה נראית כמו משהו שתמיד אפשר לדחות למחר.
כשגוף ונשמה היו כוכבים שלא משנים תפקידם
בתחילת הבריאה, כשיצר הקב"ה את האדם, הוא נפח בו נשמה מתוכו. האדם הראשון היה מהלך בגן עדן, נהנה מזיו השכינה, וחז"ל מתארים את קלסתר פניו כמי שהיה דומה לשמש ולכוכבים. העומק של הדימוי הזה טמון בנאמנות לתפקיד.
בברכת הלבנה אנו משבחים את גרמי השמיים: "אֲשֶׁר לֹא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם". הלבנה והחמה עושות את מה שנצטוו בלי להרהר, בלי לנטות לצדדים ובלי לבקש לעצמן משהו אחר. כך בדיוק נברא האדם הראשון: גופו ונשמתו היו מקשה אחת. הגוף שימש ככלי שרת מושלם לנשמה, ולא הייתה בתוכו מלחמה פנימית או משיכה לחטא. אך מאז חטא עץ הדעת, המציאות קיבלה תפנית חדה. היצר הרע חדר פנימה, והגוף הפך לגורם שמושך לתאוות החומר.
ובכל זאת, בדורות הראשונים- מאדם הראשון ועד נח- בני האדם חיו כמעט אלף שנים: אדם חי 930 שנה, מתושלח חי 969 שנה. אך מיד אחרי המבול מתרחש שינוי קוסמי: טווח החיים מתקצר בחדות, עד שהתורה קובעת: "וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה", ומאוחר יותר משה רבינו מתאר בתהלים (צ): "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה".
מדוע? למה הבורא החליט לגדוע את תוחלת החיים המופלגת? האם מדובר בעונש, או שמא במנגנון הצלה?
כשמלחמת ההתשה מנצחת את הרוח
המלבי"ם, בפירושו לפסוק "וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (בראשית ו, ג), חושף תובנה פסיכולוגית מדהימה: "אז ראה ה' כי לא טוב מה שהם מאריכים ימים, אחר שהנשמה שניתנה בגוף יש לה מלחמה תמידית עם הגוף שזונה אחרי יצרי התאוות. ואין ראוי שרוחי שנפחתי באפיו ידון ויתקוטט עם האדם לעולם, היינו לאורך ימים. אחר שבאורך ימים ינצח הגוף את הרוח, וימשכהו למטה אל תאוותיו הבהמיות ואל הבשר, והרוח נעשה בשר... ולכן 'והיו ימיו מאה ועשרים שנה'... שע"י שימותו בקוצר ימים ייראו מהמוות וישובו מדרכם הרעה, וגם שלא יהיה להם עת כל כך להרבות זדון ופשע... אבל אז, שהייתה הבריאה חדשה... היו ראויים על פי הטבע להאריך ימים עד קרוב לאלף שנים, רק ה' קיצר ימיהם מפני רעתם".
במילים חדות, המלבי"ם מסביר שהקב"ה חס על האדם. מלחמת היצר בין הנשמה לגוף היא קרב התשה. כשאדם יודע שיש לו 900 שנה לחיות, הוא אומר לעצמו: "יש לי עוד 800 שנה לעשות תשובה, עכשיו אהנה מהעולם". ככל שהזמן נמתח, לפי "חוק פרקינסון", התאוות והחומריות מתרחבות וממלאות את כל החלל. באורך ימים שכזה, הגוף מנצח בהכרח את הרוח, והאדם הופך בהדרגה ל"בשר" בלבד. הנשמה טובעת בחומר, והאדם מאבד את כל עולמו.
השעון המתקתק כמקור של משמעות
קיצור ימי החיים לשבעים או שמונים שנה אינו עונש שנועד להפחיד אותנו, אלא חסד עליון שנועד למקד אותנו. כשאדם מבין שהזמן קצוב, הוא מפסיק לדחות את העיקר. הדד-ליין של החיים יוצר דחיפות רוחנית. הרשע מביט על השעון המתקתק מתוך ייאוש ואומר: "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת." אם יש מעט זמן, בוא נטרוף כמה שיותר חומר. אך הצדיק מבין את מתנת השעון: מכיוון שאין אדם יודע את יום פקודתו, כל בוקר הופך ליקר מפז, וכל יום הופך להזדמנות לחשבון נפש, לבניית הנשמה ולתיקון העולם.
דווקא סופיות החיים היא זו שמעניקה לכל מעשה, לכל חסד ולכל מצווה תוקף של נצח.
הכותב הינו רב קהילה מחנך ומשורר