פרשת "לך לך" מעמידה במרכזה לא רק את ניסיונותיו של אברהם אבינו, אלא גם אירוע בינלאומי בעל ממדים היסטוריים: מלחמת ארבעת המלכים את החמישה. מעצמות התקופה יוצאות למסע כיבוש נרחב, ומלכי סדום ועמורה ובעלי בריתם ניגפים לפניהן. בתוך סערת הקרבות, לוט בן אחי אברהם נלקח בשבי, ואברהם אינו מהסס - הוא יוצא למרדף נועז בראש אנשיו כדי להצילו. לאחר הניצחון הפלאי והשבת השבויים והרכוש, מתרחש מפגש רוחני ומיוחד במינו. מלכי-צדק מלך שלם, "והוא כהן לא-ל עליון", יוצא לקראת אברהם עם לחם ויין ומברך אותו בברכה המהדהדת את גודל השעה: "וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּבָרוּךְ אֵ-ל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ" (בראשית י"ד, י"ט-כ').
טעותו של מלכיצדק ועונשה
אולם, התבוננות מדוקדקת בסדר הברכות מעלה תמיהה נוקבת, העומדת במרכזה של סוגיה חז"לית עמוקה. בברכתו, הקדים מלכי-צדק את ברכת אברם, בשר ודם, לברכתו של הקדוש ברוך הוא: תחילה אמר "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵ-ל עֶלְיוֹן", ורק לאחר מכן הוסיף "וּבָרוּךְ אֵ-ל עֶלְיוֹן". כיצד ייתכן שמי שמוגדר כ"כהן לא-ל עליון" יעז להקדים את הברכה לאדם לפני הברכה לבורא עולם?
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
הברייתא במסכת נדרים (לב ע"ב) עומדת על נקודה זו: "אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא כהונה משם שנאמר 'והוא כהן לא-ל עליון', כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם, שנאמר 'ויברכהו ויאמר ברוך אברם לא-ל עליון קונה שמים וארץ וברוך א-ל עליון', אמר לו אברהם 'וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו', מיד נתנה לאברהם שנאמר 'נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך' ובתריה כתיב 'נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק' על דיבורו של מלכי צדק, והיינו דכתיב 'והוא כהן לא-ל עליון', הוא כהן ואין זרעו כהן".
מלמדת אותנו הברייתא כי לשינוי זה בסדר הברכות הייתה תוצאה הרת גורל. לפי המדרש, בעקבות הקדמת ברכת אברם לברכת המקום, הופקעה הכהונה ממלכי-צדק והועברה לאברהם אבינו, אשר מחה על כך והקפיד על כבוד קונו.
המצווה של נבוכדנצר
כדי להבין עד כמה חמורה ההקפדה על הקדמת כבוד שמים לכבוד בשר ודם, ניתן להשוות זאת למעשהו של נבוכדנצר הרשע, המובא במסכת סנהדרין (צו ע"א). הגמרא מספרת כי כאשר מרודך בלאדן מלך בבל שלח איגרת שלום לחזקיהו מלך יהודה, נכתב בה: "שלם למלכא חזקיה, שלם לקרתא דירשלם, שלם לא-להא רבא" (שלום למלך חזקיהו, שלום לעיר ירושלים, שלום לא-ל הגדול). נבוכדנצר, שהיה אז סופר המלך, לא היה נוכח בזמן כתיבת האיגרת. כששמע שהקדימו את ברכת חזקיהו והעיר ירושלים לברכתו של הקדוש ברוך הוא, נזדעק ואמר: "קריתו ליה 'א-להא רבא' וכתביתו ליה לבסוף?!" (קראתם לו 'הא-ל הגדול' ואתם כותבים אותו בסוף?!). הוא רץ ארבע פסיעות כדי להשיג את השליח ולתקן את המכתב, ובזכות ארבע פסיעות אלו של הקפדה על הקדמת כבוד שמים - זכה למלוכה ארבעה דורות ולעוצמה חובקת עולם.
המהות היא החשובה
לא מדובר רק בעניין של גינוני טקס, אלא יש כאן משהו שורשי בהרבה- האם אנו מסכלים בתת מודע שלנו קודם כל על כבוד שמיים או על כבוד בשר ודם. הדבר אינו מסתכם רק באת מי הקדמנו טקסית בברכה, אלא במקרה של סתירה באינטרסים את מי נעדיף.
למשל, יש הרבה אנשים שחשוב להם כבודה של הקבוצה החברתית שהם חלק ממנה, העדה\המגזר וכד'. אין ספק שזה נושא חשוב, אבל יש דבר חשוב ממנו- רצון ה'. רצון ה', שהובע בתורה, הוא "לא תתגודדו", שעם ישראל יהיה מאוחד ולא יהפוך לאגודות אגודות. האם כשטובת העם כולו עומדת מול עינינו היא גוברת בעינינו על טובת התת קבוצה שאנו שייכים אליה? זו השלכה אחת של השאלה כבוד מי ראשון בעינינו.
היבט נוסף הוא מה קורה כשישנה תזה חיצונית שאנו מאוד מתחברים אליה, ולא משנה אם זה קפיטליזם, סוציאליזם, שמרנות או ליברליות, האם היא נסוגה במקרה שישנה סתירה בינה לבין תורת ה' המשקפת את רצונו? או שאנו מנסים לרבע את המעגל ולהכניס את הרצון של והערכים האישיים שלנו ולפיהם לפרש את תורת משה.
לשון אחר, כשאנו מקדימים כבוד שמיים, אנו מבטלים את רצוננו מפני רצון ה', ולומדים את התורה "לוח חלק". אנו לא מנסים להגיע למסקנה מסוימת מה רצון ה' שיתאים לרצוננו, אלא הפוך- משנים את רצוננו כך שיתאים לרצון ה'.
ובכל זאת גם בנוסחי הברכות
פרט לעניינים המהותיים שצייננו לעיל (שהם רק דוגמאות לעיקרון כללי), גם חכמים שתיקנו לנו ברכות ותפילות הקפידו שתמיד כבוד שמיים יוקדם לכבוד בשר ודם. חז"ל תיקנו לנו להקדים פסוקי דזמרא, שבחו של מקום, לפני תפילת העמידה שבה אנו מבקשים על צרכינו. וגם בתוך העמידה עצמה היא פותחת בשלוש ברכות שהן שבחו של מקום. ברכת המזון פותחת בארבע ברכות לאלוקים ורק לאחריהם "הרחמן" שהוא בקשות. קדיש מתחיל ב"חצי קדיש" שכולו שבח לאלוקים, ורק אחריו התפילה עלינו "תתקבל צלותנא", "על ישראל", "יהא שלמא" ו"עושה שלום".