בקיץ 1954, החוקר והפסיכולוג מוזפר שריף יצא לאחד הניסויים המפורסמים והמטרידים ביותר בתולדות מדעי החברה: "ניסוי מערת השודדים". החוקרים לקחו 22 נערים בני 11-12, כולם מרקע סוציו-אקונומי דומה, ללא היכרות מוקדמת, וחילקו אותם באופן שרירותי לחלוטין לשתי קבוצות במחנה קיץ מבודד באוקלהומה. בימים הראשונים, כל קבוצה בחרה לעצמה שם ודגל: הראשונה קראה לעצמה "הנשרים" והשנייה "העכסנים".
התוצאה הדהימה ממש את החוקרים במהירותה ובעוצמתה. בתוך ימים ספורים של תחרות ספורטיבית פשוטה, שתי הקבוצות פיתחו עוינות ושנאה תהומית: הנערים שרפו זה לזה את הדגלים, פשטו על הבקתות, גנבו ציוד אישי, וסירבו אפילו לשבת באותו חדר אוכל. ניסיונות שונים של המדריכים להושיב אותם לשיחות פיוס הסתיימו בהשלכת צלחות ובקטטות המוניות. הפיצול המלאכותי יצר פתאום תהום פסיכולוגית שנראתה בלתי ניתנת לגישור.
השינוי המיוחל קרה רק בשלב השלישי של הניסוי. החוקרים ביימו תקלה חמורה באספקת המים של המחנה, שחייבה את כל הנערים לשתף פעולה כדי לחלץ את משאית המים שנתקעה בבוץ. מול מטרה עליונה שמשותפת לכולם, פתאום לא היו מחנות: הנערים משכו יחד באותו החבל, חלקו מזון, ובסיום המחנה אף ביקשו לחזור הביתה באותו האוטובוס.
הניסוי הזה הוכיח עד כמה הטבע האנושי נוטה להישבר לפלגים ברגע שמסמנים גבולות ומחנות. זהו בדיוק השבר העמוק שעומד במרכזן של הפרשיות האחרונות.
שלושת השברים של דור הפלגה
בפרשת נח נפלגה הארץ, נפלגה גם אריכות ימיהם של בני האדם, ונפלגה דעתם של יושבי תבל:
נפלגה הארץ: בניו, נכדיו וניניו של נח ירשו את העולם, אך במקום להתחבר, כל אחד נסוג לגבולו ולשפתו ונפרד מאחיו.
נפלגה אריכות הימים: תוחלת החיים החלה לרדת בחדות. בימיו של פלג חיו בני אדם סביבות המאתיים שנים בלבד, בעוד שדור אחד קודם לכן עוד חיו מעל ארבע מאות שנה. הפירוד אולי החליש גם את החוסן הביולוגי.
נפלגה דעתם: בבניית מגדל בבל, האנושות התאחדה סביב רעיון שקרי של "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם" - מלחמה משותפת בבורא עולם, שהסתיימה בבלבול שפות ובפיזור גיאוגרפי מוחלט.
כשנולד פלג, רש"י מציין שהוריו קראו לו כך ברוח הקודש, כי ידעו שבזמנו תיפלג הארץ. וזהו "דור הפלגה" - דור שבו האגו והגאווה פירקו את החברה לשבטים יריבים.
בימים אלה, אנו מוצאים את עצמנו בתוך סערה דומה של מערכות בחירות להנהגת המדינה. הרי רק בתקופת החגים שעברה עלינו לא מזמן, עמדנו כולנו לפני ריבונו של עולם בחרדת קודש. ביקשנו מחילה אם הבית שלנו לא היה מספיק יהודי, או הציון שלנו לא היה גבוה כשלא בדקנו אם נהגנו בליכוד אמיתי עם אחינו, או שמא הסתכלנו על הזולת מלמעלה ולא ישר כאילו הוא אזרח מסוג ג, 'עמך' כזה . ובקלפי של השמיים התפללנו לדעת מה יעלה בגורל: גורל לחיים ולשלום או חלילה לעזאזל, מה יצמח בימין ומה יקרה בשמאל, ואולי בכלל יתחלפו הצדדים?
אך ברגע שחזרו החוליות הפוליטיות, קל מאוד כנראה לחזור ל"מערת השודדים": לסמן דגלים, לחלק ציונים, ולהעמיק את השסע.
מנח אל אברהם: המעבר מתיבה סגורה לאוהל פתוח
פרשת בראשית פתחה בעולם הרמוני ושליו של מים, צומח ואדם, עולם שכולו "כִּי טוֹב". אך עד מהרה התדרדרה המציאות לחטאים קשים בין אדם למקום ובין אדם לחברו. רגע לפני שהפרשה הסתיימה בטון צורם של אכזבה ודין, הופיעה נקודת האור: נח. "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ", יש תקווה לאנושות.
אך גם פרשת נח, שהחלה ב"נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים", הידרדרה במהירות אל "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים", המבול, ומגדל בבל המפולג. שוב היה נדמה שהעולם עומד בפני שוקת שבורה . ואז, בסופה של הפרשה, מופיעה קרן האור האמיתית והנצחית: אברהם אבינו.
מהו החידוש הגדול של אברהם לעומת נח? נח הציל את עצמו ואת משפחתו בתוך תיבה אטומה וסגורה מול העולם. אברהם, לעומתו, מפרק את המחיצות ובא לבשר דרך חדשה: הוא לא מקטלג אנשים, אינו שופט אותם, ואינו מחלק את הציבור לסוגים. אצלו איש אינו מוגדר כסוג ג.
זהו אברהם שפותח את אוהלו לארבע רוחות השמיים. לשם מוזמן להיכנס כל אדם: העני שאין לו פרוטה, עוברי אורח רעבים, ואפילו מי שאינו נמנה על מצביעיו או על קהל מאמיניו. כולם מוצאים מקום ב"בית חב"ד" של אברהם לשבת, לאכול ולשתות.
חשוב מכך: כשאברהם מגיש צלחת חמה לעוברי אורח, הוא לא עושה זאת בשביל לייצר "קמפיין", הוא לא מצטלם ליד עניים בכיכר העיר כדי לצבור נקודות יוקרה. הוא עושה זאת בענווה גמורה, ומפנה את כל הכרת הטוב כלפי מעלה: "ברכו למי שאכלתם משלו".
בד בבד, הפתיחות המופלאה של אברהם אינה באה במחיר של ויתור על עקרונות. הוא מקבל אליו אפילו עובדי עבודה זרה, אך דורש מהם: "רַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם" - התנקו מאבק האלילים לפני שאתם נכנסים. אחדות אין פירושה טשטוש או פשרנות רוחנית, אלא היכולת לאהוב כל נברא מתוך עוצמה ואמונה איתנה.
בחירה מול "בכי-רע"
מערכות בחירות עלולות להיות מצע פורה לפילוג. הן גוזלות אנרגיה, מביאות ל'קיצור ימים ושערות שיבה' בטרם עת, וגורמות לכל צד להשתכנע שדעתו המפולגת עולה על זו של זולתו.
ההבדל בין שתי האותיות של המילה בחירות הוא קריטי: הזמן הזה יכול להיות זמן של בחירה מודעת ובוגרת בערכים ובבנייה, או חלילה זמן של "בכי-רע" - שקיעה בעסקנות ובמריבות שמחריבות את הרקמה החברתית.
במקום להיסחף אחר הפלגנות, התפקיד שלנו הוא לשוטט עם "רוח אלוהים" מעל התוהו ובוהו של הקמפיינים. לדעת לנהוג כדבורה: לרחף מעל שדות המחלוקת, למצוץ את טיפות הצוף והטוב שקיימות בכל מגזר ובכל קבוצה, ולחבר אותן יחד. זוהי ה"רשימה המשותפת" האמיתית של העם היהודי- רשימה שאינה נמדדת בפתקי הצבעה, אלא במכנה המשותף העמוק של נשיאה בעול הדדי, מכנה משותף בו כולם ערבים.
השבוע חל יום פטירתה של 'אמא של כולנו' רחל אמנו, אותה מתאר ירמיהו: "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם". רחל מבכה על בניה שגלו מארצם, אך אולי יותר מכך, על אלו שגלו מעל שולחן אביהם והתרחקו זה מזה.
הנחמה היחידה שאנו יכולים להעניק לה, התשובה לקולה הדומע, היא ההתעלות מעל דור הפלגה. כשנלמד מאברהם לפתוח את האוהל, וכשנדע למשוך כולנו באותו החבל מול האתגרים הגדולים של קיומנו- נזכה לשמוע את ההבטחה הנצחית: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה... וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
הכותב הינו רב קהילה מחנך ומשורר