יש משהו מטלטל בצמד המילים "לך לך". הדרישה לעזוב את המוכר, להיפרד ממי שהיינו, ולצאת לדרך בלי לדעת מי נהיה בסופה. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב, א').
לעיתים, ההליכה מתחילה הרבה לפני שאנחנו קמים ממקומנו; יש תנועה חרישית בנפש, שמקדימה את מה שאנחנו יודעים על עצמנו. משהו בתוכנו כבר מבין שהמציאות הקיימת אינה יכולה להישאר כפי שהיא, בעוד התודעה עדיין מחפשת הסברים. אולי משום כך אברהם אינו מקבל מפה, אלא הבטחה: "אשר אראך".
יש דברים שאפשר לראות רק אחרי שמסכימים לצאת לדרך
אבל לא כל הליכה נולדת מתוך בחירה יש מי שמהגר כדי לממש את עצמו, ויש מי שנעקר מביתו בשל מלחמה, רדיפה או רעב. אפילו אברהם, שיצא בעקבות ייעוד, נאלץ לרדת למצרים מפני הרעב. אותה תנועה גיאוגרפית יכולה לבטא חירות או חוסר ברירה, ולכן השאלה אינה רק מדוע אדם עוזב, אלא מה הוא מבקש לשמר כשהוא הולך.
אצלנו במשפחה, השאלה הזאת קשורה קשר עמוק לארץ ישראל. כשהוריי היו בשליחות בחו"ל, אמי נכנסה להיריון עם אחי הבכור. אבי התעקש שתחזור ללדת בישראל. יהודים צריכים לחיות בארץ ישראל, אמר. עבורו זו לא הייתה שאלה של נוחות, אלא של שייכות, זהות ואחריות היסטורית. העלייה לארץ אינה רק הגירה; יש בה ממד של שיבה.
אלא שלקדוש ברוך הוא יש כנראה חוש הומור משובח. שני אחיי מתגוררים כיום בחו"ל. זמנית, כמובן. אצלנו במשפחה "זמני" הוא מושג גמיש למדי. האירוניה הזאת מעסיקה אותי, כי היא מחייבת הבחנה בין המקום שאדם מאמין שהוא ביתו לבין המקום שבו חייו מתרחשים בפועל. אפשר לאהוב את הארץ ובכל זאת לצאת ממנה. אפשר להישאר בה בלי לשאול מעולם מדוע. אולי נאמנות אמיתית אינה נמדדת רק בכתובת, אלא במודעות לבחירות שאנחנו עושים.
בעל ה"שפת אמת" כותב: "שהאדם נקרא מהלך שצריך תמיד לילך ממדריגה למדריגה כי ההרגל נעשה טבע" (לך לך, תרס"ד). הוא מזהיר מפני ההרגל שמסתיר את החיות הפנימית, אפילו בעבודת ה'. וזה בעיניי לב העניין: האויב של התנועה אינו ההישארות, אלא הקיפאון. אפשר להחליף ארצות ולהישאר שבויים באותם פחדים, ואפשר לחיות באותו בית ולצמוח בכל יום.
אבל כיצד נדע אם אנחנו באמת מתקדמים, או רק בורחים מעצמנו?
כאן טמון הפרדוקס הגדול של "לך לך": כדי שההליכה תהיה משמעותית, עלינו להיות נוכחים דווקא במקום שבו אנחנו נמצאים. לא להפוך את ההווה לחדר המתנה לעתיד. נוכחות רדיקלית אינה ויתור על שינוי, אלא הנכונות לפגוש את המציאות לפני שמחליטים לעזוב אותה.
אולי לכן יש בהליכה גם ממד של ריפוי; לא משום שכל תנועה מרפאת, אלא משום שהיא מאפשרת לנו להתקדם בלי לדרוש מעצמנו להגיע מיד. צעד אחר צעד, בלי למחוק את המקום שממנו יצאנו. וזה אולי סודו של "לך לך": לא לברוח מעצמך, אלא ללכת לקראת עצמך. לדעת מתי לעזוב, מתי להישאר, ובעיקר מתי להקשיב. נראה שהמסע העמוק ביותר אינו בהכרח בין שתי ארצות, אלא בין החיים שאנחנו מורגלים לחיות לבין החיים שאנחנו מוכנים לפגוש באמת.
הכותבת היא מנכ"לית קרן פוזן