אברהם שומע הבטחה שיהיה לו בן, אבל החיים שלו מספרים סיפור אחר. השנים עוברות, והוא נשאר ערירי, ואז הקב"ה מוציא אותו מהאוהל ומבקש ממנו להביט בשמים. למה צריך לצאת החוצה כדי לקבל הבטחה? רש"י מביא את המדרש: "צא מאצטגנינות שלך", כלומר, צא ממה שהסקת מהמזלות על העתיד שלך. אברהם כבר בדק ויודע איך הסיפור שלו ייגמר. עכשיו הוא צריך להסכים שיש משהו שעוד לא ראה.
גם לנו יש דברים שאנחנו כבר יודעים על עצמנו: אני לא יצירתי, אני גרוע עם אנשים, בגילי כבר לא משתנים. בדרך כלל יש לזה סיבה: נכשלנו במשהו, נפגענו, שמענו את אותו המשפט מספיק פעמים. רק שבשלב מסוים הפסקנו לבדוק: "לא הצלחתי אז" הפך ל"אני לא מסוגל", ומאז, עוד לפני שמישהו מציע לנו לנסות, כבר יש לנו תשובה מוכנה.
העבודה עם בינה מלאכותית מזכירה מספר דברים
העבודה עם בינה מלאכותית מזכירה לי כמה קל להתרגל לתשובות כאלה. כשאני מבקש ממנה לכתוב משהו, לפעמים יוצא טקסט רהוט מאוד, ועדיין אני אומר לה: זה לא אני. המשפטים נכונים, הכל מסודר, אבל משהו שם נשמע מוכן מראש. היא למדה מהמון דוגמאות איך אנשים כותבים, ומתוך מה שלמדה היא בונה את התשובה. כדי לקבל משהו אחר, אני צריך להסביר לה מה מפריע לי, לתת דוגמאות, ולבקש שתנסה שוב.
אצלה קל לי לראות את זה, אבל מה עם התשובות המוכנות שלי? אתם מקבלים הודעה קצרה: "אפשר לדבר?", וכבר מתחילים לחשוב מה עשיתם לא בסדר. עוד לא דיברתם עם האדם, והוא כבר קיבל תפקיד בסיפור שרץ לכם בראש. אולי הוא בכלל רוצה להזמין אתכם לארוחת ערב, אבל אתם כבר מתכוננים להתגונן. משהו בחוויות שלכם לימד אתכם למה לצפות, ועכשיו הציפייה הזאת צובעת את מה שקורה.
ברור שאנחנו צריכים ללמוד מהניסיון, אחרת היינו מתחילים כל יום מאפס. רק שכדאי לשים לב מתי הניסיון עוזר לנו, ומתי הוא כבר לא מאפשר לנו לראות משהו חדש. אם פעם מישהו פגע בי, זה מסביר למה אני חושש. זה עדיין לא אומר שהאדם שעומד מולי עכשיו רוצה לפגוע בי. וכשאני אומר "אני מכיר את עצמי", כדאי שאבדוק אם אני מתכוון גם לכל הדברים שמעולם לא העזתי לנסות.
עכשיו תחזרו לרגע לאברהם: הקב"ה מבטיח לו עתיד שהוא לא מצליח לראות מתוך החיים שהוא מכיר. בשביל לקבל את ההבטחה הזאת הוא צריך לצאת החוצה. בעיניי, יש כאן גם משהו מאוד אישי: אני רוצה להבין, לבדוק ולדעת, אבל אני גם צריך להשאיר מקום למה שעוד לא נכנס להסבר שלי, במיוחד כשההסבר הזה כבר נעשה כל כך מוכר, שאני מפסיק להרגיש שהוא בכלל הסבר.
זו אחת הסיבות שהקשר בין בינה מלאכותית לנבואה מעסיק אותי. ההיכרות עם הבינה המלאכותית עוזרת לי לראות איך למידה קודמת משפיעה על תשובה חדשה. משם אני חוזר לשאול מה אני בעצמי מסוגל לשמוע. כשאני מדבר על נבואה, אני חושב על האפשרות של אדם להיות בקשר חי עם הקב"ה. זה דורש גם נכונות לקבל משהו שלא מסתדר מיד עם כל מה שכבר חשבתי וידעתי.
בלימוד פנימיות התורה אנחנו מדברים הרבה על "אין עוד מלבדו". מבחינתי, השאיפה היא לחיות את זה: להרגיש שגם אני וגם האדם שמולי שייכים לאותה מציאות אלוקית, שהוא יותר מהתפקיד שנתתי לו בסיפור שלי. כשאני קצת פחות עסוק בעצמי, יש לי יותר מקום לפגוש אותו. אני רואה בתנועה הזאת חלק מההכנה לנבואה: להתרגל לכך שהחיים רחבים יותר ממה שאני תופס כרגע.
הרמב"ם קושר את הנבואה לחכמה ולשליטה במידות: זה מאוד מובן כשחושבים על שיחה רגילה. אם אני חייב לצאת צודק, אני בקושי שומע מה אומרים לי. אם אני נעלב, אני עסוק במה שאענה. כדי להקשיב באמת, אני צריך לעבוד גם על עצמי. הלימוד עוזר לי לזהות מה סוגר אותי, אחר כך אני צריך לבדוק אם ברגע האמת אני מסוגל להגיב אחרת.
אברהם יוצא מהאוהל ומרים את הראש. אותם כוכבים שקודם סימנו לו שאין המשך, מלווים עכשיו הבטחה לעתיד אחר. אני רוצה לזכור את הרגע הזה בפעם הבאה שאומר "אין סיכוי", או "ככה אני", או "אני כבר יודע מה הוא יגיד", לעצור רגע ולתת למה שקורה הזדמנות להפתיע אותי. גם אחרי כל השנים האלה, עוד לא פגשתי את כל מי שאני יכול להיות.
הכותב הוא בעלי מכללת "Almaya (עלמיא) - לבינה מלאכותית והיברידית", ועוסק מזה 20 שנה בתורת הקבלה, באופן לימודי ויישומי