"אבא, אם שרה לא מוזכרת כל כך בפרשה, למה קוראים לה 'חיי שרה' ולא 'חיי רבקה'? הרי עליה מסופר הרבה יותר" כך שאל אותי בני כשלמדנו יחד את פרשת השבוע. באותו רגע לא הייתה לי תשובה בשבילו, אבל השאלה המשיכה להתגלגל אצלי בראש.
שלושה אנשים, שלושה חיפושים
כשאליעזר יוצא לחפש אישה ליצחק, הוא מחפש נערה שתהיה אשת חסד, כזו שמתאימה לבית של אברהם, "איש החסד". לכן כשהוא רואה שהמים עולים לקראתה, הוא רץ אליה. הוא מבין שהיא עסוקה כל כך בחסד, עד שאפילו המים "עולים לעזור לה". ואז היא עושה עוד יותר: משקה אותו ואת כל הגמלים שלו. הוא ביקש מקום ללון רק ללילה אחד, והיא בלב טוב מזמינה אותו לכמה לילות, ועוד מוסיפה שיש בבית מספיק תבואה לגמלים. כאן אליעזר מבין: זו הנערה הנכונה לבית של אדוניו.
אבל כשרבקה מגיעה עם אליעזר לבית אברהם ויצחק, קורה משהו מעניין. רבקה, אשת החסד, "בוחרת" ביצחק לא בגלל החסד שבו. היא בוחרת בו כי ראתה אותו כשידו פתוחה בתפילה, ו"אדם גדול הוא". ובמדרש אחר מובא שראתה אותו עטוף בטלית, מעוטר בתפילין ועומד בתפילה.
ומהצד של יצחק: הוא לוקח את רבקה אל האוהל של שרה אמו, ורק שם הוא מגיע לאהבה כלפיה. למה דווקא שם? מה קרה באוהל?
יצחק גדל בבית שבו הניסים היו חלק מהחיים הרגילים. הוא ראה ברכה בעיסה, נר שדולק שבוע שלם וענן קשור על האוהל. כשאמו מתה כל זה נפסק, ולא חזר עד שהגיעה רבקה. רק כשראה שרבקה "טובה כאמו", כלשון הרד"ק, וראה בה את אותה צניעות ואותה צדקות של אמו, קרו אצלו שני דברים יחד: הוא התנחם על מות אמו, והוא גילה אהבה כלפי רבקה. וכדברי ה"אמרי שפר": "כיוון שמתה שרה, נולדה רבקה, הרי היא כשרה אמו".
אז נשאלת השאלה: למה אליעזר יוצא לחפש אשת חסד, כשיצחק ורבקה מחפשים משהו אחר לגמרי? יצחק מחפש באישה שתבוא אליו את ההמשך של אמו, ורבקה מחפשת "אדם גדול" בתפילתו. ובכלל, למה להביא את רבקה דווקא לאוהל של אמו?
חסד שצמח דווקא בבית של "קח"
אדם גרנט הוא פסיכולוג ומרצה באוניברסיטת וורטון בארה"ב. בספר שלו "Give and Take" משנת 2013 הוא חילק אנשים לשלושה סוגים: נותנים, לוקחים, ואנשים שנותנים רק כשמחזירים להם.
מה שהוא גילה מעניין מאוד: הנותנים נמצאים בשני הקצוות. גם בתחתית סולם ההצלחה וגם בראש שלו. ההבדל הוא באופן שבו הם נותנים. מי שנותן בלי שום כיוון, על חשבון כל מה שהוא צריך לעשות, נשחק ונגמר. מי שנותן ויודע גם לאן הוא הולך, הוא זה שמגיע הכי רחוק.
אליעזר יצא לחפש נערה שמתאימה לבית של אדוניו. היא עוד לא הייתה בהכרח מתאימה ליצחק עצמו, בחיבור הפנימי שיש בין שני אנשים שנועדו זה לזה.
כלומר, אליעזר הולך למקום שמבחינת אברהם הוא "הרע במיעוטו", והעיקר לא ללכת למקום אחר. כמו שכתוב (כד, ג-ד): "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ: אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ... כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק."
שם, בארצו ובמולדתו של אברהם, אליעזר מחפש את הדבר שמבדיל כל כך בין האדם המיוחס לאומה העברית לבין העמים שמסביב. אצל העמים שולטת האנוכיות, ה"נעשה לנו שם", 'ועין לא ראתה.. זולתך..'. כל הטוב שלהם הוא רק בשביל עצמם, וכדברי רשב"י בגמרא שבת לג: 'כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן'.
בתואל, לבן ובני הבית שמחו וחייכו כשאליעזר הגיע אליהם עם גמלים מלאים בכל טוב ובמגדנות, וכשרבקה באה מקושטת בצמידים ובתכשיטים. הם גם עשו חשבון פשוט: אם העבד מגיע עם כמות כזו, הרבה יותר מזה יגיע כשאברהם עצמו יבוא.
אליעזר הבין עם מי הוא מדבר, ולכן כך פתח מולם: "וה' בירך את אדוני מאד, ויגדל ויתן לו צאן ובקר וכסף וזהב ועבדים ושפחות וגמלים וחמורים". אם כדי לשכנע אדם צריך לפתוח בכסף ובנכסים, כנראה שזה מה שחשוב לו. זה מה שמחייה אותו: כל מה ששייך לו.
והנה רבקה יוצאת מהבית הזה, בית של חומריות, אל הבאר. שם היא שואבת מים ועסוקה כולה בלתת לאחרים. שם אפשר לראות כמה רבקה נאמנת למידות שלה. יש לה דרך משלה, ולא דבק בה כלום מהאנוכיות של בני ביתה. דווקא רבקה, ששמה מזכיר שם של צאן, הלכה נגד הזרם, דבר שלא מאפיין את הצאן, ובחרה בדרך של חסד. זה מה שגרם לאליעזר להבין שהיא מתאימה למשפחה של אברהם.
רבקה היא שרה
ומה יצחק עצמו חיפש? "להיות מנוחם אחרי אמו". לא בגלל צער אישי שלו, לא רק צער כזה לא קיים אצל גדולי האומה. הוא רצה להמשיך להביא לעולם את ההשפעה הרוחנית של אמו ולמלא את החסר. "שהמקום ינחם אותו": שהאוהל של אמו, הערכים והמידות שהיא הביאה, ימשיכו להתקיים. וזה קרה דרך רבקה, שבאה כהמשך ממש של שרה. "ויאהבה".
לכן אין באמת מה להתפלא שהפרשה נקראת "חיי שרה" ולא "חיי רבקה", כי בערכים ובמידות רבקה היא שרה. רבקה היא כמו הצאן שממשיך לשאת את העול שלו ולהביא אותו למקום שהוא נועד אליו. כששדכן מפגיש בין שני בני זוג, הוא לא יכול להתחייב שהם יאהבו זה את זה. אבל הוא כן יכול להתחייב שיש להם מכנה משותף גדול שממנו אפשר להתקדם.
כך גם אליעזר: הוא הפגיש בין יצחק לרבקה מתוך מכנה משותף עצום, החסד, שכל אחד מהם הכיר. אבל האהבה ביניהם פרצה את הגבולות דווקא כשכל אחד מצא בבן הזוג שלו את מה שהוא עצמו חיפש.