פרשת ויצא: לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה

לאה ילדה חצי משבטי ישראל דווקא בגלל שהתחילה כאישה הפחות אהובה, ומרחל יצא יוסף שמלך על מצרים דווקא בגלל עקרותה הראשונית

הרב אלדד יונה הרב אלדד יונה 19/11/26 15:19 ט בכסלו התשפז | עודכן בתאריך 19/11/26 15:19

עקבו אחרינו בגוגל

פרשת ויצא פורשת בפנינו את סיפור הקמתו של בית יעקב, אך בניגוד למה שהיינו עשויים לצפות מסיפור מכונן שכזה, הוא אינו מתנהל בהרמוניה מושלמת אלא מתוך מתח רגשי ומשפחתי עמוק. בלב הפרשה ניצבת מערכת היחסים המורכבת בין שתי האחיות, רחל ולאה, הנשואות לאותו האיש. התורה אינה מסתירה את הפער הכואב שבין השתיים: בעוד רחל זוכה לאהבתו העזה של יעקב, לאה נותרת בצל, בתחושת דחייה ובדידות. דווקא מתוך המציאות האנושית המורכבת הזו מתגלה ההנהגה האלוקית המפתיעה והמאזנת של הבורא, "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה" (בראשית כ"ט, ל"א).

אולם, התבוננות מעמיקה בלשון הפסוק מעוררת שאלה יסודית: מהו בעצם הקשר הסיבתי בין העובדה שלאה הייתה "שנואה" לבין כך שהקדוש ברוך הוא פתח את רחמה? לכאורה, ניתן היה להבין זאת כהנהגה של "רחמים" גרידא, הבורא מרחם על האישה הדחויה ומעניק לה נחמה בדמות ילדים. אך האם מדובר רק בפיצוי רגשי שמטרתו לאזן את התמונה המשפחתית, או שמא מסתתר כאן עיקרון עמוק יותר בהנהגת ה' בעולם?

פרשת ויצא: לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה
פרשת ויצא, צילום: Gemini

השאלה מתעצמת שבעתיים כאשר בוחנים את הדברים בפרספקטיבה היסטורית ונצחית. אם אכן מדובר ב"פיצוי" או ב"איזון" על כאבה של לאה, הרי שקיים כאן חוסר פרופורציה בלתי נתפס: תחושת הדחייה והבדידות של לאה הייתה מוגבלת בזמן, חוויה אנושית חולפת בתוך חיי המשפחה שלה. לעומת זאת, התוצאה של פתיחת רחמה היא נצחית ובעלת משמעות נצחית לעם ישראל כולו, מחצית משנים עשר שבטי י-ה יצאו מחלציה. ולא זו בלבד, אלא שדווקא מבניה של לאה צמחו שתי המשפחות הבכירות של האומה: לוי שממנו יצאה הכהונה, ויהודה שממנו יצאה המלכות לדורות. כיצד ייתכן שמצוקה רגשית זמנית של אישה אחת תוליד תוצאה היסטורית אדירה ונצחית שכזו?

אין דבר שלם יותר מלב שבור

התשובה לשאלה זו טמונה ביסוד עמוק שלימדונו חכמים על דרכי ההנהגה של הקב"ה ועל כוחו של האדם השבור. רבי מנחם מנדל מקוצק טבע את האמרה הנודעת כי "אין דבר שלם יותר מלב שבור". הגמרא (סנהדרין מ"ג ע"ב) אומרת "אמר רבי יהושע בן לוי בזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן שנאמר 'זבחי אלקים רוח נשברה', ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת שנאמר' לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה' ".

בתורת החסידות ובמחשבת ישראל מוסבר כי כאשר ההתחלה של דבר מה מלווה בשברון לב, בענווה ובתחושת אפסות מול הבורא, נוצר מרחב פנימי נקי מגאווה ומייחוס עצמי, שמסוגל להכיל ברכה אינסופית. לאה, מתוך תחושת הדחייה שלה, לא נשענה על מעמדה או על אהבת בעלה, אלא פנתה אל ה' מתוך עומק השבר. "וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי" (בראשית כ"ט, ל"ב). דווקא השבר הראשוני הזה הוא שהכשיר אותה להיות כלי קיבול לקדושה נצחית, ללמדנו שלעיתים קרובות דווקא כאב ושברון לב בנקודת הפתיחה הם הזרעים שמצמיחים את ההצלחה הגדולה והקיימת לדורות.

חנה ופנינה

דוגמה מובהקת נוספת לעיקרון זה מופיעה בנביא, בסיפורה של חנה, אישה שנמצאה במצוקה דומה של דחייה ועקרות אל מול צרתה פנינה. הכתוב מתאר את שברון ליבה העמוק: "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה" (שמואל א' א', י'), עד שעלי הכהן חשבה לשיכורה והיא השיבה לו: "אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי... וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'" (שם, ט"ו). חז"ל במסכת ברכות (ל"א ע"א) הפליגו בגודל תפילתה של חנה, וקבעו כי ממנה נלמדו הלכות רבות ויסודיות בתפילה לדורות. כמו אצל לאה, גם אצל חנה, הדמעות, המרירות ושברון הלב בהתחלה לא היו סוף פסוק, אלא הכלי שבקע את הרקיעים והוליד את שמואל הנביא, ששקול כמשה ואהרן.

אך אם נעמיק עוד יותר בשתי הפרשיות הללו, נגלה תובנה מרתקת על הדינמיקה המשתנה של החיים: אותו עיקרון ממש פועל גם בכיוון ההפוך ברגע שהמציאות משתנה. בתחילת דרכן, פנינה היא זו שהייתה האישה הפחות אהובה "וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפַּיִם כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב" (שמואל א' א', ה'), ולכן, בדומה ללאה, היא זו שזכתה תחילה לילדים. אולם, מרגע שפנינה חשה בעמדת כוח והחלה להכעיס את חנה ("וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ", שם, ו'), וחנה היא זו שנותרה שבורה ומיוסרת מעקרותה, התהפך הגלגל, והברכה הנצחית עברה דווקא אל חנה. תהליך זהה לחלוטין התרחש גם אצל רחל אמנו: בתחילה היא הייתה האהובה ולאה הייתה השבורה, אך בהמשך, כאשר לאה הייתה מוקפת בילדים ורחל חוותה צער עמוק ותחושת חידלון עד שזעקה "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל', א'), הפך שברון הלב של רחל לכלי קיבול לברכה אדירה משלה. מתוך הצער הזה נולד יוסף, שעלה לגדולה ומלך על מצרים ועל כל אחיו, ומבנה השני, בנימין, יצא שאול מלך ישראל הראשון ומרדכי היהודי. נמצאנו למדים שאין כאן "פרוטקציה" לאדם מסוים, אלא חוק רוחני קבוע: בכל נקודת זמן, במקום שבו נמצא הלב הנשבר והענווה, לשם זורמת הברכה האלוקית.