מדינה שלמה ורבים בעולם כולו, עצרו השבוע את הנשימה בתפילה למראה שלוש השבות – רומי, אמילי ודורון העושות את דרכן מתוככי ליבה של עזה אל בין ההמון הסוער אל מעבר הגבול ולבסוף הביתה למשפחותיהם. ההתרגשות היתה בשיאה וסקרנות לא קטנה: איך הן? ערוצי הטלויזיה עד כה הדגישו את התמונות היפיפיות של כל אחת מהן, כאילו להדגיש את הידיעה הברורה שלא כך נמצא אותן אחרי 471 ימים בשבי, אך אין כן?
עדיין רב הנסתר על הגלוי, ואין שום ספק שהן עברו טראומה ותקופה קשה ביותר, ובכל זאת, הן לא נראו כחושות. הן הגיעו לבושות בבגדים שלמים וסבירים, ו- ראשן עטור צמות מושקעות. בנוסף למדנו שאנשי החמאס, ששמרו עליהן בתוך ההמון הגועש, ציידו אותן בשקיות וגם תעודות על הזמן בשבי, ושהן למדו שם ערבית. אנחנו כמעט נותרים באיזה תחושה מבולבלת של, רגע, אז לא היה כל כך נורא?
בפרשת השבוע שלנו, "וארא", תחילת עשר המכות, איטיות בצורה משוועת, וכאילו לא די בכך, הן נפרשות על פני שתי פרשות. ושוב אנו תוהים: אותו האל הכל-יכול יכול היה לעשות זאת גם באמירה באחת! בשביל מה העשיה האיטית שלב אחרי שלב?
מסעם של חבורת עבדים הנמלטים מפרעה העריץ והופכים לעם חופשי ריתק את דמיונם של רבים לאורך כל הדורות. בנג'ימין פרקלין למשל, מדינאי שהשפיע רבות על הפוליטיקה וההסטוריה של ארה"ב במאה ה-18 והיה מן החותמים על הכרזת עצמאותה, הציע ב-1776, כחותם המדינה החדשה את דמותו של משה ה"עומד על שפת ים סוף, ידו שלוחה על המים, כך שהיא יוצרת את אותו הרושם מעורר היראה אצל פרעה היושב במרכבה פתוחה וכתרו בידו. קרני-אור נשלחים מעמוד האש לעננים ונוגעים במשה, מבטאים את זה שהוא נוהג על פי מצוות האל". על החותם היתה צריכה להיות כתובה הסיסמא "מרד בעריצות זו נאמנות לאלוהים".
פרשת השבוע פרשת וארא
לא הרחק מבנג'מין פרנקלין, גם העבדים השחורים בארה"ב שאלו לעצמם את סיפור יציאת מצרים ככלי השראה לצאתם לחופשי, ובטאו זאת בין השאר, בשיר שלימים שר זמר הג'ז לואי ארמסטרונג, "שלח את עמי" – LET MY PEOPLE GO. המילים מופיעות במקומות שונים בואריאציות קלות: "רד משה, רד אל תוך ארץ מצרים. תגיד לכל הפרעונים לשלח את עמי", ובגרסה אחרת, "תגיד לפרעה הזקן – לשלח את עמי".
כך או כך, השיר חסר את המשך הפסוק: הקב"ה לא אמר רק "שלח את עמי" אלא " שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיַֽעַבְדֻ֖נִי" (שמות ז, טז). המסע שלנו תמיד היה צריך להיות קשור למטרה. זו לא היתה יציאה לחופשי רק למען החופש עצמו, אלא למען הפיכתנו מעבדי פרעה לעבדי ה', כפי שכתב רבי יהודה הלוי בשירו:
עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – / עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְּבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ / "חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי.
אך מסתבר ששיר הנשמה של ארמסטרונג אינו המקום היחיד בו נפרד המסע מיעודו. קריאה מדוקדקת מראה שזה בדיוק מה שגם קרה לבני ישראל: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, ט), ורש"י מסביר: מקצר רוח. כָּל מִי שֶׁהוּא מֵצֵר, רוּחוֹ וּנְשִׁימָתוֹ קְצָרָה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַאֲרִיךְ בִּנְשִׁימָתוֹ. האם רש"י לא אומר כאן את המובן מאליו, שמי שרוחו ונשימתו קצרה, לא יכול להאריך בנשימתו? בני ישראל כאן הם כמו אדם בזמן התקף אסטמה. בשעה שהוא נושף ומתנשף, מרגיש על סף חנק וזקוק להקלה מיידית, הוא אינו מסוגל לשמוע סיפורים על תרופה עתידית שנמצאת בשלבי פיתוח.
המלבי"ם מוסיף, שלנוכח תגובתם וחוסר רצונם לשמוע אותו, משה חשש שהם לא רוצים לצאת ממצרים בכלל, ולכן הוסיף הטקסט, שזה לא שהם לא רוצים, אלא שמ"קוצר רוח ועבודה קשה" הם לא מסוגלים לחשוב על כך בכלל. העבדות היא זו שפוגעת בהם בגוף ונפש גם יחד.
ועדיין אנחנו תוהים. אפשר להבין בקלות את משל התרופה, אבל כאן אנחנו מדברים על הקב"ה! בני ישראל חיים חיי סבל ויסורים, ואלוקים – כל יכול! למה הוא לא מוציא אותם משם כבר? שיתן מכה אחת, "זבנג וגמרנו"?
המסתכל מן החוץ על המצב בד"כ מתקשה להבין. בין אם מדובר בבני ישראל במצרים, או ביהודי אירופה של שנות ה-30 במאה שעברה, באישה מוכה בזוגיות מתעללת או בכמעט כל מצב שבי אחר, הוא תוהה: מדוע האדם שסובל כל כך, לא יוצא החוצה? אם החיים במצרים כבר לא הסתדרו עבור בני ישראל, מדוע הם לא עברו את המרחק הקצר יחסית לארץ, עם השיירות והסוחרים הרבים שעברו במקום, כפי שעשו כשעלו לקבור את יעקב? מדוע לא עזבו יהודי אירופה את טבעת המשטר הנאצי המתהדקת סביב צווארם? למה האישה המוכה לא עוזבת את האיש המתעלל בה?
במסגרת לימודי בישיבת מהר"ת בארה"ב, זכיתי לעסוק בליווי רוחני לנשים יהודיות בכלא הנשים המאובטח ביותר במדינת ניו-יורק. כל שנה, היינו חוגגות איתן מעין סדר פסח, ובשנה אחת, אחת האסירות מזה יותר מ-30 שנה, בדיוק קבלה חנינה. ההתרגשות הייתה גדולה, ואני חשבתי לתומי שכל האחרות מביטות בה בקנאה, אלא שאז, שכנתי לארוחה, אסירה שנשפטה "רק" לכ-20 שנה, התכופפה ולחשה לי, 'אם וכאשר יקראו לי לועדה לקבל חנינה, אני לא מתכוונת לגשת. אין לי לאן לצאת מוקדם ואולי לא בכלל'.
פרשת השבוע פרשת וארא
גם את בני ישראל נראה מאוחר יותר נאנחים ואומרים, "זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים" (במדבר יא,ה)... האם חום המדבר שיבש את דעתם? או שמא, לא הכל היה רע במצרים, אחרת עבדות מוחלטת לא הייתה אפשרית. יותר מדי דיכוי מוליד במוקדם או במאוחר נסיונות בריחה, מהומות ומרידות, או מוות של העבדים, מצבים שהמשעבד בד"כ רוצה להימנע מהם. העבדות האולטימטיבית משלבת בידוד (במקרה של בני ישראל במצרים, הרחק מארצם ומהקב"ה שעד כה לא התערב), עבודה קשה ועינויים (כמו בעבודת הפרך וזריקת הבנים לנהר) יחד עם טיפול, גם אם מינימלי ("אוכל חינם" וסוג של תחושת ביטחון נוסח – לאן נלך? בחוץ יכול להיות גרוע יותר).
הדפוס שחוזר על עצמו במצבי התעללות שונים ידוע לשובה. גם הגואל שרוצה להצליח - ויותר מהשובה - צריך לדעת זאת. את הרשת הדביקה שסובבת את המשועבד ונבנית בקפידה, יש להתיר בזהירות כדי להבטיח מסע מוצלח לחופשי. כשאנחנו נתקלים בשיעבוד, מפנים או מחוץ, נראה שלא צריך לשפוט מהר מדי. תהליכים מורכבים לוקחים הרבה סבלנות. אפילו לקב"ה לוקח זמן להוציא חבורת עבדים משעבוד לחופשי.
הכותבת היא הרבנית ד"ר מיכל כהנא, מורת דרך, מלווה רוחנית ויותר מכל, תלמידה ומורה לתורה ותלמוד במסגרות שונות בארץ ובחו"ל . הבלוג השבועי שלה נמצא ב - http://www.miko284.com