פרשת בראשית: למה נענשו קין ודור המבול? 

פרשת בראשית, הפותחת את מחזור התורה כולו, לוקחת אותנו אל רגעיו המכוננים של היקום, החל מבריאת העולם, דרך עיצוב האדם בצלם אלוקים, ועד להצבתם של אדם וחוה בגן עדן. אולם, מהר מאוד הסיפור עובר מהוד הבריאה אל המציאות האנושית המורכבת, ובמיוחד אל סיפורם של קין והבל מחד, וחטא הדור שלפני המבול מאידך.

בחינה מעמיקה של הפרשה מגלה מעבר מרתק בין שני חטאים מכוננים: חטא עץ הדעת ומעשה קין והבל. בעוד שחטא עץ הדעת נחשב חטא בעקבות ציווי אלוקי ברור ומפורש שלא לאכול מעץ הדעת, הרי שחטא קין מתרחש לכאורה בזמן שאין ציווי מקדים מפורש בנוגע לדיני רצח או איסורים דומים.שאלה דומה ניתן לשאול על דור המבול, שבסוף פרשתנו נגזר עליו עונש כבד. אם האנושות טרם צוותה שאסור לגזול מה ההצדקה להעניש את דור המבול?

אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו

שאלה זו מתעצמת במיוחד לאור הכלל היסודי במאמרי חז"ל ובדרכי פסיקתם, לפיו אין עונשין אלא אם כן מזהירין מראש, כלומר, הקב"ה אינו מטיל עונש על אדם אלא אם כן ניתנה לו לפני החטא אזהרה מפורשת האוסרת עליו את המעשה. כיצד אם כן נענש קין על רציחת אחיו טרם ציווי מפורש האוסר רצח?

אם נחזור אל פשט הפסוקים בתורה, נראה לכאורה שהאיסור המפורש והגלוי על שפיכות דמים ועל הגזל ניתן באופן רשמי רק לאחר המבול, בברית שכרת הקב"ה עם נח ובניו. עובדה זו מקשה עוד יותר על הבנת העונש החמור שקיבלו קין ודור המבול, שהרי טרם ניתנה אזהרה למין האנושי.

האנושות נצטוותה על שבע מצוות בני נח כבר מימי אדם הראשון בגן עדן

אולם, עיון מדוקדק בדברי הגמרא במסכת סנהדרין (דף נ"ו, עמוד ב') מספק מפתח פנומנלי לפתרון הסוגיה. הגמרא דורשת את המקור המקראי לציוויי בני נח ישירות מן הפסוק הראשון שניתן לאדם הראשון בפרשת בראשית (בראשית ב', ט"ז):"וַיְצַו ה' אֱלֹקים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל".

על דרך הדרשה של אמוראי הגמרא (רב יוחנן ואחרים), כל מילה ומונח בפסוק זה טומנים בחובה רמז לאחת משבע מצוות בני נח:ויצו - אלו דינין. ה' - ברכת השם. אלקים - עבודה זרה. על האדם - שפיכות דמים. לאמר - גילוי עריות. מכל עץ הגן - ולא גזל. אכל תאכל- ולא אבר מן החי. (בהערת אגב יוער שבימי אדם הראשון לא נאסר רק אבר מן החי אלא בכלל לאכול בעלי חיים גם שחוטים, ובשר הותר רק לבני נח, בתנאי שאינו אבר מן החי).

בדרך זו נלמדות התשתיות המוסריות והרוחניות הראשונות של האנושות, לרבות שורש איסור שפיכות דמים וגזל, והמחויבות המוסרית הכוללת שהייתה קיימת כבר בימי אדם הראשון ובניו. כך נמצא שלקין ולדור המבול אכן הייתה תשתית של אזהרה והבנה מוקדמת של חומרת מעשיהם, ולכן נענשו.

למעשה, הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ט' הלכה א') כותב זאת במפורש " על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על עבודה זרה, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים. אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו והדעת נוטה להן מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה. הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר 'אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו', נמצאו שבע מצות".

במילים אחרות, אכן אין כזה דבר "חטא מוסרי" ואי אפשר להעניש על דבר שלא נאסר במפורש, גם אם ההגיון הוא לאוסרו. הרעיון די דומה לכתוב בסע' 1 לחוק העונשין תשל"ז- 1977 "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו".

למה אין די בהגיון כדי לאסור מצוות מוסריות?

כאן נשאלת השאלה מדוע השכל שה' נטע בקרבנו איננו מספיק לפחות למצוות המוסריות, ומדוע צריך שהתורה תצווה עליהן במפורש?

רבנו סעדיה גאון, בספרו "אמונות ודעות" (מאמר שלישי פרק ג') מביא הסבר גאוני: "ומזה שהשכל הרחיק הניאוף, באין בו ‏גבול מושם, איך תהיה האשה נקנית לאיש, עד שתשוב כאשת איש. היהיה זה בדבור בלבד, או ‏בממון בלבד, או ברצון אביה בלבד, או בעדות שנים, או עשרה, או בקבוץ אנשי העיר בזה, או בסימן ‏שיסמנו עליה, שירשמוה ברושם. ובאו הנביאים ואמרו: במהר ושטר ועדות. ומזה כי השכל מרחיק ‏הגנבה, ואין בו איך יהיה הממון ברשות האדם, עד שיהיה קונהו מדרך המלאכה, או מדרך ‏הסחורה, או מדרך הירושה, או מדרך ההפקר, כמו ציד הבר והים, או בתת הדמים יתקיים המקח, ‏או בתפישו המקח, או בדבור בלבד, ושאר מה שיפול בשער הזה מן הספקות שהיא ארוך ורחב. ‏ובאו הנביאים בכל שאר מהם בדין פוסק. ומזה הערכת החבלות, כי השכל רואה לשער הנזק, ולא ‏שם לשעורו גבול; אם בתוכחה בלבד, או בקללה עמה, או בהלקאה גם כן. ואם היה בהלקאות, כמו ‏שיעורו, וכן הקללה והתוכחות, או שלא יספיקו ממנו כי אם בהמיתו, ואם עונש כל מזיק אחד, או ‏קצתם אינו דומה לקצתם. ושמו הנביאים לכל אחד מהם תשלום ידוע, ושתפו קצתם עם קצתם ‏בענינים, ושמו לקצתם תשלום ממון. ובעבור אלה הדברים אשר ספרנו, והדומה להם, הוצרכנו ‏לשליחות הנביאים, כי אם היינו מונחים לעצתנו, היינו חולקים בדעותינו, ולא היינו מסכימים על ‏דבר, ועוד בעבור השמעיות כאשר בארתי".

במילים אחרות, גם אם היסודות הכלליים המוסריים הם אוניברסאליים, הרי שגדריהם הישירים והעקיפים בלתי ניתנים להחלטה מסברא, מה שמצריך לקבל אותם בנבואה מאת החכמה האלוקית האינסופית.