לקראת ליל הושענא רבה האחרון, הגיעו ההזמנות ללימוד. שיעורים, בתי מדרש, הזדמנויות לשבת יחד לתוך הלילה ולעסוק בתורה. ובתוך כל זה מצאתי את עצמי מדבר עם חבר על משהו שקשה לי להסביר. אני רוצה ללמוד, בוודאי. אבל כשאני מנסה לדייק מה אני מחפש, עוד שיעור הוא לא בהכרח התשובה. יש בי רצון לפגוש משהו שלפעמים כל הדיבור עליו משאיר אותו רחוק. אני רוצה לחיות את מה שאנחנו לומדים.
אמרתי לו שלפעמים אני מרגיש שהלימוד הרגיל שלנו בבתי המדרש הוא לימוד של עץ הדעת. אנחנו מדברים על הדבר, מפרקים אותו, מבינים מה נאמר עליו ואיך כל שיטה מסבירה אותו. אנחנו נעשים טובים בלדבר על החיים מבחוץ - במקום פשוט לחיות אותם מבפנים. אפשר לדבר ערב שלם על דבקות, ועדיין לסיים אותו בלי שנגענו בכלל בשאלה איך חיים ככה. איך נראית תודעה שהאלוקות נוכחת בה גם אחרי שסוגרים את הספר?
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
שתי אפשרויות בתוך הנפש: עץ הדעת מול עץ החיים
השיחה הזאת הולכת איתי אל פרשת בראשית, אל עץ החיים ועץ הדעת. הקבלה קוראת את שני העצים גם כשתי אפשרויות (עצות) שקיימות בתוכי. באחת אני עומד מול החיים, נותן להם שמות, מסביר ושופט. בשנייה אני מבקש פשוט לחיות - להיות שותף חי במה שמתרחש. זו קריאה פנימית שלי, לא חלוקה של התורה למקצועות טובים ורעים. גם לימוד קבלה יכול להישאר אוסף של מושגים. אפשר לדעת להסביר עשר ספירות ועדיין להשאיר את עצמנו מחוץ לכל מה שאמרנו.
אני כולל בזה קודם כל את עצמי. גם עכשיו, כשאני כותב על עץ החיים, אני מסדר מילים, מנסח הבחנות ומנסה להבין. אני משתמש בדיוק בכלים שעל המגבלה שלהם אני מדבר. אני צריך את המילים - בזכותן אפשר לשאול, לדייק, ללמוד זה מזה. אבל אני לא רוצה לשכוח שהן לא הכל, יש משהו שהן מנסות להביא אותי אליו. כמו בשיחה עם אדם קרוב: אני יכול להבין כל משפט שהוא אומר, ובכל זאת לא ממש להיות איתו.
מעבר להגדרות: תודעה אלוקית באמצע יום עבודה רגיל
כשאני אומר שאני רוצה לחיות בתודעת אלוקות תמידית, אני מתכוון למשהו שקשה להכניס למילים. לחיות מתוך תחושת קשר עם המקור של החיים, גם בלי לומר לעצמי כל הזמן משפטים על אלוהים. להרגיש שהקיום שלי אינו דבר מובן מאליו, מנותק וסגור בתוך עצמו. שהאדם שמולי הוא יותר מהדעה שלו עליי ומהתפקיד שהוא ממלא בסיפור שלי. אני שואף שההכרה הזאת תהיה נוכחת גם באמצע יום רגיל, בתוך שיחה, עבודה, עייפות וחוסר סבלנות.
יש כאן קושי, כי ברגע שאני מבקש להסביר איך מגיעים לשם, אני כבר מתחיל לבנות שיטה. שלבים, הגדרות, סימנים של הצלחה. וגם את אלה אפשר ללמוד היטב ולהישאר בחוץ. לכן מסקרנת אותי האפשרות לתת ללימוד להוביל עד לנקודה שבה אני מסכים להרפות לרגע מהצורך להבין הכל. לקרוא משפט ולהישאר איתו, בלי למהר למשפט הבא. לשים לב למה שהוא מעורר בי, ואיפה אני מתנגד לו. להשאיר מקום גם למה שעוד אין לי מילים בשבילו.
ואחרי כל עליית הנשמה הזאת - בסוף צריך גם לחזור. אי אפשר לנהל שיחה, לגדל ילדים או לקבל החלטה בלי מילים ובלי הבחנות. התנועה שאני מחפש עוברת דרך ההבנה, נפתחת אל מה שמעבר לה, וחוזרת אל מעשה פשוט. אם ברגע מסוים הרגשתי פחות נפרד מהאדם שמולי, אני רוצה שהדבר יגיע לאופן שבו אענה לו. אם משהו בי נפתח בלימוד, אני רוצה לתת לו צורה בחיים. אחרת גם חוויה עמוקה נשארת זיכרון יפה שאין לו המשך.
מבחינתי, זה משנה גם את השאלה מהו שיעור טוב. לצד השאלה מה הבנתי, אני רוצה לשאול מה הלימוד הזה מבקש ממני עכשיו. היכן הוא פוגש את הדרך שבה אני חי. לפעמים זה יהיה בירור חד ומדויק, לפעמים שיחה כנה, ולפעמים כמה רגעים של שקט בתוך הלימוד. אין לי נוסחה שמבטיחה את המעבר הזה, ואני לא מתיימר לדעת מה עובר בתוך מי שיושב לידי. אני רק מבקש שלא נוותר מראש על האפשרות שהתורה תיגע גם שם.
לכן, כשאני חוזר לאותן הזמנות של הושענא רבה, אני מבין טוב יותר מה רציתי לומר לחבר. אני רוצה לבוא ללמוד עם כל השאלות שלי, וגם עם הרעב הזה. אני רוצה שיהיה לו מקום בבית המדרש, בלי שאצטרך לתרגם אותו מיד לעוד נושא לשיעור. וכשנסגור את הספרים ונקום ללכת הביתה, אני רוצה שהמפגש יימשך. שתהיה לי דרך לחיות מבפנים את מה שעד עכשיו ידעתי בעיקר להסביר.
הכותב הוא בעלי מכללת "Almaya (עלמיא) - לבינה מלאכותית והיברידית", ועוסק מזה 20 שנה בתורת הקבלה, באופן לימודי ויישומי.