מדוע לשמוח?
בקרוב נציין את יום ההילולא, יום החתונה והשמחה של רבי שמעון בר יוחאי, נדליק מדורות, נסתפר ונתגלח, נשמע שירים, נשב עם חברים סביב סעודת בשרים. אך חשבנו בכלל איך זה ייתכן? האם זה לא קצת 'דבר והיפוכו'? כיצד יכולים אנו לעשות יום שמחה? מדוע לא אומרים דווקא תחנון ביום שמת צדיק גדול כרשב"י, בדיוק כפי שמתענים על צדיקים אחרים כמובא בשולחן ערוך סימן תפט'?
ראשית מעבר לכל סיבה אחרת, רשב"י בעצמו ביקש לשמוח ביום הסתלקותו, כמובא בספר 'עטרת זקנים' על השולחן ערוך' מעשה על ר"א הלוי שכמו שנהג בכל ימות השנה, גם בלג' בעומר אמר ברכת 'נחם' בתפילת השמונה עשרה, "וכשסיים תפילתו אמר לו האר"י בשם רשב"י "אמור לאיש הזה, למה הוא אומר נחם ביום שמחתי, ולכן הוא יהיה בנחמה בקרוב, וכן היה שמת לו בנו הגדול, הרי שאין לומר תחנון ביום זה". רצונו של אדם זה כבודו, השמחה היא בקשתו שלו.
הסבר אחר מביא הרב זוין בספרו 'המועדים בהלכה' בקצרה בשם ספר 'מגן אבות' שהסתלקות צדיק למרום נקראת נישואין, והלא זה פירושה של המילה "הילולא", ובעיקר דמותו של רשב"י שייכת למושג זה יותר מכולם. מדוע? ובכלל, מדוע אי אפשר היה לקיים את ההילולא הזו עוד בחייו?
בעולם הזה, כמה שהאדם ילמד ויטרח ויתייגע בלימוד התורה, אפילו 'ימית עצמו באוהלה של תורה', עדיין יהיו דברי התורה עליו חיצוניים, כי אינו יכול לרדת לפנימיות התורה, לכל סתריה ועומקיה.
רשב"י לעומת זאת גילה את רזי התורה, גילה את מכמניה וסודה של תורה, לכן הסתלקותו נקראת ביותר 'הילולא', וזו שמחה אמיתית בשביל הצדיק, שכמה שגילה מרזי הסוד כאן בעוה"ז, בסופו של דבר הוא עדיין היה בתוך מחיצות חומריות (הגוף) ולא יכל לקלוט את האור הפנימי באופן שלם, והנה כשהוא מסתלק, יום המיתה שלו זהו יום השחרור מכבלי החומר בדרך לאחדות השלימה עם השכינה.
התמיהה שבקירבה
תמיד תמהתי, מדוע דווקא רבי שמעון?, מדוע אנשים שבמשך השנה אינם נמנים בין מקבלי פני הצדיקים, ואילו היינו שואלים אותם ל'משפט אחד שאמר רבי שמעון', כנראה שלא היו יודעים להשיב, מדוע מראים עצמם דווקא במירון באופן המוני ביו ההילולא של הצדיק?.
בגמרא בסוכה כו מובא: "תנו רבנן: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהם ראוים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו, ושלשים מהן ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון, עשרים בינונים. גדול שבכולן - יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן - רבן יוחנן בן זכאי. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי" שידע כמעט כל דבר אפשרי בתורה, ממשנה ועד שיחות של עצים ומלאכים. וממשיכה הגמרא "וכי מאחר שקטן שבכולן כך, גדול שבכולן - על אחת כמה וכמה. אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל, בשעה שיושב ועוסק בתורה - כל עוף שפורח עליו מיד נשרף".
נשאלת השאלה- אם יונתן הוא הגדול שבכולם כי עוף שמעליו היה נשרף, אז מה נאמר על הלל שכולם היו תלמידיו? הרי לא מצינו שגם כשהלל היה לומד, היו נשרפים עופות מעליו?
כנראה עלינו להסביר, שאת האדם הקדוש מסמלת דווקא העובדה שהוא מסוגל להיות בעולם זה מבלי לשרוף את החומר, יותר מאשר לשרוף ובכך להתקדש.
כך אפשר לומר על רשב"י ובנו, שבת הקול יוצאת ואומרת להם כביכול 'אשריכם, הגעתם למעלת קדושה ענקית של שתים עשרה שנה, בהן הצלחתם להגיע לדרגה בה כל דבר נשרף מעליכם ובעינכם אתם שורפים גם את זה שממולכם. אך בבקשה תחזרו לעוד שניים עשר חודש, תבינו כרמז שיש גם רשעים בעולם הזה (על דרך 'משפט רשעים בגהנום שניים עשר חודש'), וגם אותם צריכים להכיל, ורק את חטאיהם לשרוף ולא אותם ממש.
אולי לכן מרגישים אותם הרחוקים מתורה ומצוות את האהבה שרשב"י מרעיף עליהם, כתלמידו המובהק של "ואהבת לרעך כמוך-זה כלל גדול בתורה".
כשרואים אדם גדול מאיר פנים, ומלמד זכות על ציבור גדול, שמצליח לראות לעומק, לא רק של התורה, אלא גם של עם ישראל, זו סיבה למסיבה, וכמה זה חשוב בתקופה שכזו יותר מתמיד.
עָלַי יִהְיוּ כֻּלָּם- לג בעומר/הרב יהושע אודרברג
לִפְטוֹר עוֹלָם,
לֹא יָכֹל כָּל אָדָם.
לְלַמֵּד זְכוּת עַל שְׁנַיִם שֶׁעָשׁוּהָ,
יָכוֹל מִי שֶׁזִּכֵּךְ נְשָׁמָה שֶׁעִם גּוּף, הוֹרִידוּהָ.
לֹא לִשְׁתֹּק, לֹא לְהַעֲלוֹת,
יָכוֹל הָרָגִיל מַבָּט לְמַעְלָה, לְהַפְנוֹת.
לֹא לַאֲחֵרִים כִּי לְמַעֲנָם,
יֹאמַר הַחָפְשִׁי שֶׁאֵינוֹ עֶבֶד לְעוֹלָם.
וּמִי יַעֲסֹק בָּהּ אִם הַכֹּל בָּעֲבוֹדָה,
יֹאמַר מִי שֶׁבָּחַר לוֹ תּוֹרָה לְאִשָּׁה.
אַךְ לֹא הַכֹּל בְּאוֹתָהּ סְפִירָה,
כִּי הוֹד שֶׁבְּהוֹד, מְיֻחָד לְבַעַל הַהִלּוּלָא.
כָּל יִשְׂרָאֵל עוֹבְרִים כִּבְנֵי מֵרוֹן,
מוּרָמִים אֶל עַל וְאוֹחֲזִים בַּכִּידוֹן.
שִׂמְחוּ בְּזֹאת הַשָּׁעָה,
יֹאמַר בַּעַל הַמִּיתָה,
כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד רַק בֵּין גּוּף לַנְּשָׁמָה,
וּבְזֶה הָעוֹלָם, לֹא רַק לָהּ הַשִּׁפְעָה.
מִן הָאֵרוּסִין צוֹעֵד אֲנִי לַחֲתֻנָּה,
כְּדֵי לְהִתְחַבֵּר בִּידִיעָה אֵין סוֹפִית עִם הַשְּׁכִינָה.