זה לא חדש כי ליצור האנושי המכונה "אדם" קשה לבקש סליחה. בימים אלה, בהם בבתי הכנסת המתפללים מתוודים על חטאיהם ופוליטיקאים מסוימים נוטלים אחריות למחדלים, חלק מאיתנו, בעלי תחושות אשמה שונות, נשאר עם תחושת המועקה שרוחשת מתחת לחזה ומבקשת לצאת החוצה ולהתנקות. "מבחינה קוגניטיבית", מספרת דוקטור עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית, לחדשות כיפה, "אנחנו די בטוחים שאנחנו תמיד צודקים, יש לנו כל מיני מנגנונים פסיכולוגיים נפלאים שמאפשרים לנו לשכנע את עצמנו שאנחנו בצד הצודק - גם כשהראיות סותרות".
הדיסוננס הקוגנטיבי שנטוע בנו
גם אחרי פרוץ המלחמה, אומרת דוקטור גוטמן, אף אחד לא שינה את עמדתו. "כולם התחפרו עוד יותר בדעתם מלפני הטבח, הסבירו לעצמם שמה שקרה תואם לעמדתם. בתהליך של דיסוננס קוגניטיבי, אנחנו נשנה את עמדתנו עד שתתאים למה שעשינו. ויש לנו ממש נטייה חזקה, אבולוציונית, מעוגנת ביולוגית במוח, להמציא הצדקות והסברים לדברים שאנחנו עושים, אפילו כשאלה דברים לא הגיוניים בעליל".
מליאת הכנסת, צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת
כמה חזק אנחנו נטועים בפחד הזה?
"חזק מאוד. קשה לנו ממש מנטלית לשים את עצמנו בנעליו של מישהו אחר, ולראות שאולי מנקודת מבטו בעצם אנחנו 'האיש הרע'. בדומה לתנועה של ילדים קטנים שפשוט לא מסוגלים לראות נקודת מבט שונה, ומבחינתם אם הם מכסים את העיניים שלהם, אז גם לא רואים אותם, אתה יכול לראות לפעמים אנשים בפאנלים בערוצים השונים, שברור שכל אחד מדבר עם עצמו, כי להקשיב באמת ולנסות להבין את הצד השני, דורש משאבי קשב שרובנו לא מגיעים לגייס".
הטוב והרע מעורבבים אחד בשני
"גם מבחינה רגשית, יש לנו סיבה מאוד מאוד טובה לנסות לא להכיר בשגיאות שלנו, כי אנחנו נוטים לחשוב על עצמנו שאנחנו טובים, וההכרה שאנחנו אולי היינו ה'רעים' בסיטואציה, דורשת מאיתנו להכיר בצדדים הטועים שלנו, הכוחניים, הקטנוניים מבחינה רגשית, זה דורש מאיתנו לקבל את העובדה שטוב ורע זה לא כל כך בינארי, ושגם בנו יש חלקים אפלים. למשל, אנחנו יכולים להיות נכדים נפלאים, אך נקמנים או קמצנים".
מה יעזור לנו לקבל את זה?
"ישנן כמה דרכים בהן אנחנו יכולים להפנים את התפיסה הזאת. אחת מהן היא ההכרה במוסכמות החברתיות, הידיעה שמסתכלים עלינו. העין החיצונית הזו גורמת לנו לחשוב איך המעשים שלי נראים מבחוץ. אם אתה זוכר, אגב, את סרטון "טיסת השוקולד" המפורסם, אחת הנוסעות, לאחר שראתה את הסרטון הודתה: 'אוי זה נראה נורא', 'אתם לא מבינים', 'זה הוצא מההקשר', ואף פחדה שסבתא שלה תראה את זה וזה יהיה לה קשה במיוחד".
עבור רובנו, מסבירה דוקטור גוטמן, נקודת המבט החיצונית הזו עוזרת לנו לאזור את הכוח להתנצל. "כמו שאנחנו מנקים את הבית לפני שאנחנו מזמינים אורחים, או מקפידים להסתרק לפני שאנחנו יוצאים החוצה - כך גם ביחס להתנהגות בין אישית - כשאנחנו יודעים שאנשים מסתכלים עלינו, יש לנו מוטיבציה להתנהג בצורה יותר מנומסת, יותר מקובלת, יותר נורמטיבית".
ההכרה בפגיעה היא חשובה מנשוא צילום: simona pilolla 2,Shutterstock
הפגיעות שבהתנצלות
"בקשת הסליחה חושפת אותנו כפגיעים", גוטמן מרחיבה, "להודות בטעות, אפילו מבחינה חוקית, זה הופך אותך לאחראי, לבעל חבות. לרופאים למשל, יש לפעמים דחף הטבעי להתנצל על תוצאה לא טובה של הליך, או טעות כלשהי בשיקול דעת. הרבה פעמים הם לומדים לרסן או לנטרל אותו, לא רק על מנת שהם יוכלו להמשיך לעשות את מה שהם עושים ולא לפקפק בעצמם יותר מדי, אלא גם מכיוון שזה חושף אותם לתביעות משפטיות, כי אם התנצלת, אז אתה למעשה לוקח אחריות על הדבר הלא טוב שקרה".
למה קשה לנו לקבל אחריות?
"לקבל אחריות זה אחד האתגרים הגדולים של האנושות. כל התיאוריה האקזיסטנציאליסטית אומרת שהאדם בורח מהאחריות הזו, שהיא נטל כבד, ולפעמים אפילו יותר קל להאשים את הגורל או להרגיש שזה מקרה או מזל, מאשר לקבל את התחושה הזו של שליטה, שמתלווה אליה גם תחושת האשמה".
יש כל מיני טעויות שאנשים עושים כשהם מבקשים סליחה?
תלוי מאיזו בחינה. לא פעם אנשים מבקשים סליחה בתור טקס. יש מחקרים התפתחותיים שבהם ניתן לראות ילדים קטנים מבקשים סליחה בתור סוג של 'כרטיס יציאה מהכלא' שכזה - מרביץ ומבקש סליחה, ממשיך להכות ושוב 'מתנצל'. כלומר, אין להם באמת לקיחת אחריות אמיתית. אין פה ניסיון לתיקון, או אפילו הכרה בכאב שנגרם. ילדים, ככל שהם יותר צעירים, יש להם קושי אובייקטיבי יותר גדול להבין שגם לאחרים יש רגשות, לא רק להם. והאמת היא שגם למבוגרים, בקשת ההתנצלות מגיעה כסוג של טקס, ואז אנחנו מקבלים את כל התועבות המשונות האלה כמו 'סליחה אם נפגעת', שרומז לכך שאם נפגעת זאת בחירה שלך, לא הייתה לך כל 'סיבה' לכך. אין פה נסיון לתיקון".
לשאלה מדוע אנשים ממשיכים להתנסח כך, הפסיכולוגית מחייכת. "זאת שיטה שבסוף יכולה 'להגן על עצמנו' מהאפשרות שיגידו לנו 'לא, אני לא סולח', ובכך יצא שחשפנו בעצם את הפגיעות שלנו, הושטנו יד שלא נלחצה, לא קיבלנו את המענה שייחלנו לו. וישאירו אותנו אולי מושפלים באיזושהי רמה. כי מבחינת יחסי הכוחות, לקורבן יש מידה מסוימת של כוח, בעיקר אם מכירים בעוול שנעשה לו. זה כנראה המרכיב הכי חשוב בבקשת הסליחה - לקחת אחריות ולהכיר בעובדה שנעשתה פגיעה. הרבה פעמים הכאב הגדול של הקורבנות הוא התחושה שאין הכרה לתחושות שלו".
סליחה בין עמים | צילום: lev radin,Shutterstock
סליחה בין עמים
"כמה חשיבות יש לתיקוף", היא טוענת בלהט, "האמירה של 'אתה זכאי לכאב שלך ואני מבין שאני יצרתי אותו אצלך'. נכון, אני לא יכולה לשנות את העבר, אבל אני יכולה לנסות לעשות תיקון, והוא מתחיל בזה שאני לא עושה לך את הגז-לייטינג (מניפולציה לקורבן, ע.ר), ואני לא טוענת 'זה בראש שלך, אתה מגזים, אתה היסטרי', אלא שאני רואה אותך, למרות שזה לא נעים לי, כי קל לי יותר לחשוב על עצמי כחכם וצודק וטוב לב". לא רק בין שני בני אדם ניצים בקשת הסליחה חשובה מנשוא, לטענת דוקטור עידית גוטמן, אלא אף בין עמים או קבוצות שעברו כל מיני אירועים דרמטיים של פגיעה, יש את החוויה של הדרישה בהכרת הכאב שנגרם.
אפשר לסלוח גם בלי בקשת הסליחה
אתה יכול לסלוח למישהו שלא ביקש ממך", טוענת בהשלמה דוקטור גוטמן, "או שאולי אפילו לא מבין כמה הוא פגע בך. זה מחייב לשחרר את התפיסה כאילו שהעולם צריך להיות צודק, ושצריכה להיות איזו נקמה, איזשהו עין תחת עין על העוולות שנעשו. זה יותר לטובתנו, אקט של שחרור התחושה האיומה הזו שהאדם האחר עשה משהו שהפר את הזכויות שלנו, ובאיזשהו מקום להכיר בזה שכולם נפגעים, שאין סיבה לצפות לא להיפגע, שכולם טועים- ושגם אנחנו נטעה. זו עמדה פחות צדקנית ופחות מוסרנית, ופחות גם כזו שתפריע לנו לישון בלילה".