בערב יום השואה הגעתי לסבתא ליקו כדי לישון קרוב לאוניברסיטה. המיטה שלי כבר היתה מוכנה והטלוויזיה מולה היתה דלוקה. סבתא ליקו התיישבה על הספה. בטלויזיה הוקרן הסרט רשימת שינדלר. צפינו ביחד. אני וסבתא. סבתא צפתה ודיברה, ואני צפיתי בסבתא, בהתרגשות.
בסרט לקראת האקציה במחנה העבודה, הנשים הוציאו דם מהידיים כדי למרוח קצת "סומק" על הלחיים ולהראות יותר טוב. סבתא נזכרה. המוזיקה נינגה בעת המסדר. סבתא נזכרה. אסירים נורו באופן ספורדי ואימתני. סבתא נזכרה, לא הפסיקה לספר.
60 שנה לפני כן, היא עזבה את בירקנאו, כשמאחוריה כמעט כל משפחתה באפר הכבשנים. אחותה דבויירי איתה. ביחד עזבו את אימם חולת הטיפוס בקרון הרכבת, אחרי שהגיעו במסע איום לפלנטה האחרת. הם ידעו שוולבי, אח שלהם, יצא גם הוא לצעדה ממחנה הגברים סמוך אליהם. שלושה ימים לפני שהגרמני זרק את הקסדה וברח, הוא נורה בצידי הדרך המושלגת. אני נקראתי על שמו.
היתי שם בפולין כמה שנים לפני הערב ההוא מול הטלויזיה. התפאורה של שפילברג עוד היתה ברחובות קרקוב העתיקה, מקשטת באותיות עבריות את קירות הגטו שכבר לא סיפרו את הסיפור בעד עצמן. ראיתי את המשרפות במידנק, וספרתי את החורים בשירותים בבירקנאו, שבהם עבדה סבתא. לפני שיצאתי למסע ההוא סיפרה לי סבתא שהגרמנים פחדו ממחלות ולכן דאגו שהשירותים יהיו נקיים וצהובים. היתי שם. הם היו אפורים. רק כשהתקרבתי נקודות קטנות וצהובות נגלו לעיני מספרות סוד. סבתא זכרה. הכל.
סבתא צפתה ברשימת שינדלר ואני צפיתי באישה שלידי. קטנה, מבוגרת, אהובה לא שוכחת. את הסרט שואה הזה לא אשכח.
שישה מליון קורבנות נספו ואני זוכר דווקא את סבתא שנפטרה לפני חמש שנים. יום השואה הוא גם יום הזיכרון שלה.
הכותב הוא מנהל 'עמי', אולפני גיור מבית אור עציון