"היום אני צוחקת בעין אחת, בוכה בעין שנייה, ולא שוכחת לרגע את דרור"

בכ"ט בשבט התשס"ג (31.01.2003), נפל סמל דרור גרנות בעת שירותו. אמו חנה כתבה לו שיר מרגש ומכתב זכרונות, 18 שנה לאחר מותו, בו מתארת חנה את ההתמודדות עם האובדן, הזכרון שלא מרפה, והכח והאהבה שהיא מקבלת מהנכדים

חדשות כיפה חנה גרנות 13/04/21 18:21 א באייר התשפא

"היום אני צוחקת בעין אחת, בוכה בעין שנייה, ולא שוכחת לרגע את דרור"
עודד גרנות ז"ל, צילום: סטודיו כיפה

אני פוסעת אל תוך חיים שקפאו בזיכרונות שימשיכו לעטוף אותי כשמיכה חמימה ונעימה. אני עפה במתיקות ילדותו, לבין תהיות נעוריו.

סיפורי חייו של דרור מעלים את דמותו מעמקי נפשי ומגעגועי, הנשטפים בדמעות שאינן חדלות לנבוע. בהם אני מבקשת לנצור רגעים קסומים ומאושרים של דרור, תמונות שדהו באלבום, צבעים וריחות שעודם ממלאים את חדרו. חיוכו ניבט אליי בכל עבר, בזיק השובב מעיניו שמלווה אותי.

בילדותו למד ב"ישי" - ילדים שוחרי ידע - תוכנית מחוננים. בנעוריו שבר מוסכמות, התלבש על פי דרכו ולא על פי צו האופנה. הוא התווה אופנה משלו וחבריו חיקו את לבושו.

בצבא פיקד בגבעתי על כיתת טירונים, וראה בחייליו נכס גדול. כך גם התייחס אליהם כי הוא האמין בכבוד ובזכויות הפרט. בטרם פגש את חייליו שינן את שמותיהם על פי הצילומים ואף הפתיע אותם בפנייה אישית. הוא למד להכיר את חייליו באופן מעמיק: הרקע האישי של כל אחד, תחביביו, מצבו המשפחתי, העדפותיו במוסיקה ואף החברה שמחכה בבית.

היום אני צוחקת בעין אחת, בוכה בעין שנייה, אך לא שוכחת לרגע את דרור. אני שואבת כוחות ואהבה מנכדיי המרחיבים את ליבי. מעמיקה במחשבותיי ובוחנת את חיי מבעד לכובעים רבים שאני חובשת לראשי במפגשים השונים. נותנת לחיים לבוא בי ואינני חוששת עוד מפני המוות, זאת הממלכה של דרור.

לו יכולתי להלחין מנגינה שתיסע לאחור בזמן עד לרגע שדרור התהווה ברחמי, הייתי מזמזמת אותה מעלות השחר ועד ליל ומערסלת אותה, כפי שערסלתי את דרור בזרועותיי, בשנה הראשונה לחייו. אבל המילים שאני כותבת אודות דרור מפילות אותי אל מחוץ לזמן.

אציג את תנועות השחייה שלי בים העמוק והסוער שאני שוחה בו, שהרי קצרו המילים בפי ורפות הן. דממה דקה צווחת ומחרישה אותי. תנועות השחייה שלי בוטחות, שקטות, אבל אז אני מאבדת את חוש הזמן ואת חוש הכיוון. עיניי תשו וכבר אינן מבחינות בקו החוף. גל מערבל אותי בתוכו וריאותיי מתמלאות מתיקות מלוחה, אני נבהלת, מפרפרת במימיו, מתקשה לנשום אך הגל ממשיך אל החוף להטיל אדוותיו. אני מאבדת שליטה וכבר איני רואה את קו החוף.

נשימתי כבדה. קול קורא לי להרפות, מושך אותי למעמקים חשוכים, כשירת הסירנות בים האגאי לבוא אליהן. כשאני חבוקה בזרועותיהן שירתן עוטפת ומנחמת אותי. הן משלחות אותי אל חוף מבטחים, אל זרועות משפחתי.

השחייה בים הסוער לימדה אותי להתקרב אל דרור ללא המרדף האינסופי אחר תשובות לשאלותיי.

מדי יום אני בוראת מחדש את הקשר בינינו. כותבת את סיפור חייו ומותו. כותבת כדי לזכור.

שיר שכתבתי לזכר בני ליום הזכרון הקרב ובא.

מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם

אֲנִי רוֹכֶנֶת עַל כָּרִית הָאֶבֶן שֶׁלָּךְ

הַצִּפּוֹרִים מְצַיְּצוֹת בְּרוֹם הַבְּרוֹשׁ

אֲבָל אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת רִיב הָאֲבָנִים.

 

הָאַחַת מְפַתָּה אוֹתִי בְּקִמּוּרֶיהָ:
"מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם נוֹלַדְתִּי נֶחְצַבְתִּי מִסֶּלַע אֵיתָן,
 
בִּי פָּצְעוּ אֶת שְׁמוֹ.
חַבְּקִי אוֹתִי שֶׁאֶסְפֹּג אֶת יְגוֹנְךָ."

 

וְזוֹ הַנִּצֶּבֶת לְמַרְגְּלוֹתֶיהָ קוֹרֵאת לִי:

"אֲנִי אֶבֶן פְּרָאִית, מִמַּעֲמַקֵּי אֲגַם בְּרֵאשִׁית,

לַחָה וְחָלָקָה, מִדִּמְעוֹתַיִךְ נוֹצַרְתִּי.

בַּחֲרִי בִּי לְהִתְעַרְסֵל בְּיָדֶיךָ הָרַכּוֹת.

לִטְפֵי אוֹתִי וַאֲשַׁמֵּר אֶת חֹם גּוּפוֹ."

 

וַאֲנִי מְחַפֶּשֶׂת מָזוֹר לְנַפְשִׁי

, מַנִּיחָה עֲלֵיהֶן אֶת רָאשֵׁי הַכָּבֵד

עוֹצֶמֶת עֵינַי, מְדַמְיֶנֶת

אֶת פָּנֶיךָ הַנָּאוֹת לִמְרַאֲשׁוֹתַי

מְלַטֶּפֶת אֶת הָאֲבָנִים הַצּוֹנְנוֹת

 וְשׁוֹמַעַת קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן