וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ: כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה':
הביטוי "זִכְרוֹן תְּרוּעָה" המתאר את מהותו של יום ראש השנה הוא ביטוי סתום. "ולא באר לנו הכתוב במה תהיה התרועה אם בשופר אם בחצוצרות, וכן טעם התרועה למה ועל מה, גם לא באר שהיום הזה הוא יום הדין, וסתם הכתוב בשתי מלות אלה 'זכרון תרועה' וסמך על הקבלה כי לא מסרה הכתוב אלא לחכמים" (לשון רבינו בחיי).
רק מדברי חכמים, שלמדו גזירה שווה ממצות יובל, למדנו שהתרועה המדוברת היא בשופר, "ומה שהוא יום הדין נרמז במלת 'זכרון' כי הוא לשון נופל על הדין: (במדבר ה, טו) 'מזכרת עון', (יחזקאל כא, כח) 'והוא מזכיר עון להתפש', וכן לשון פקידה מדת הדין, מלשון: (שמות כ, ה) 'פוקד עון אבות', ובפירוש אמרו ז"ל: (ר"ה לב ב) פקדונות הרי הן כזכרונות".
נמצא אפוא שהתורה רמזה אמנם למהותו של ראש השנה "כי היום הזה יום הדין ראוי לשמוע בו קול תרועה בשופר כמו שקבלו רבותינו ז"ל", אולם התורה משום מה נמנעה מלכתוב זאת באופן מפורש, והדבר כמובן אומר דרשני.
יתירה מזו, אילו כל ענייני המועדים היו כתובים אך ורק בדרך רמז היה בכך להקל מהתמיהה, אולם לא כך הוא הדבר. במועדים אחרים התורה מבארת יותר את מהותו ומצוותיו של המועד, ואם כן התמיהה עולה במשנה תוקף מה טעם לא נהגה התורה כן ביחס לראש השנה?
כותב רבינו בחיי:
"ומה שבאה פרשה זו סתומה יותר משאר פרשיות המועדים, הענין הוא מה שידוע בעניני תורתנו הקדושה אותן שהן מפינות הדת ומעיקריה, כי כל מה שהענין יותר נעלם ויותר פנימי הוא יותר סתום ובא הלשון בו בדרך קצרה ובמלות מועטות".
הכתיבה הרומזת מעידה על מעלה וחשיבות. ככל שהעניין הנדון הוא "יותר נעלם ויותר פנימי" כן כתיבתו בתורה היא סתומה יותר. מפאת מעלתו של ראש השנה נכתבה מהותו ברמז בלבד. רבינו בחיי מדגים עיקרון זה ביחס למצוות אחרות:
"כענין המצוה שבתפילין שהזכיר בו הכתוב: (שמות יג, טו) "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך", ולולא הקבלה לא היינו עומדין על עיקר מצוה זו מה היא, גם לא מנין הפרשיות כמה הן, גם לא היינו משיגים ממשמעות הכתובים המקומות שבגוף המיוחדים להם שבהם ראוי להניחן. וכן מצות ציצית שאמרו רז"ל: (מנחות מג ב) שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה, לא היינו יודעים משפטה בשמונה חוטין וחמשה קשרים לולא קבלת רז"ל, כי לשון הכתובים בזה סתום מאד. גם בכאן באחד לחדש שהוא תחלת חשבון העשרה הנשלם ביום הכיפורים יש בו מן הסוד וההעלמה שראוי הכתוב לסתום ולחתום כדרך שאר עניני התורה הסתומים, וסתימתן כפי רוב העלמתן".
קבלת חז"ל - מגלה את האופן המעשי שבו יש לקיים מצוות
תפילין וציצית שהן מצוות יסודיות וחשובות מאד באו בתורה אך ברמז. לא נתפרש בתורה כמעט דבר על אודות התפילין, לא אופן עשייתן ולא באילו מקומות מדויקים בגוף יש להניחן. הוא הדין ביחס למצות ציצית. אכן קבלת חז"ל מפרשת את הכתובים הסתומים באופן ברור ורק בעזרתה יכול אדם לקיים מצוות סתומות אלו באופן הראוי.
מסתבר שכוונת רבינו בחיי אינה לומר שקבלת חז"ל מגלה את סודן הנעלם של מצוות אלו, אלא שהיא מגלה את האופן המעשי שבו יש לקיים מצוות אלו. אך עצם העובדה שאפילו עניין זה נכתב בתורה ברמז בלבד יש בו כדי להעיד על מהות נעלמת ופנימית הצפונה במצוות אלו.