עתידות: בעוד שבוע יתמלאו המסכים שלנו בתמונות של פוליטיקאים מחויכים, המצטלמים עם ילדים קטנטנים, שילקוטים גדולים מדי על גבם, ליד לוח מקושט עם מילים: "שלום כיתה א'".
הפוליטיקאים שלנו לא מפספסים את ההזדמנות לתמונות האלה מדי שנה, ועל אחת כמה וכמה חודשיים לפני בחירות. הם יודעים שכמעט אין דבר שמעורר אצל הציבור סנטימנט חיובי יותר מילדים קטנים, מלאי פוטנציאל ואופטימיות, שעושים את צעדיהם הראשונים במערכת שתתן להם הזדמנות לצמוח ולהפוך לישראלים מצליחים ואזרחים ערכיים ונאמנים.
אך לצד האופטימיות הפוטוגנית והרצון של הפוליטיקאים לאמץ לדימוי הציבורי שלהם את התקווה שהילדים האלה מייצגים, יש הסכמה רחבה בחברה הישראלית: מערכת החינוך שלנו אינה יכולה להמשיך ולהתנהל כפי שהיא מתנהלת היום.
אי אפשר לומר שהמדינה אינה משקיעה בחינוך. תקציבי החינוך גדלים משנה לשנה והם מהגבוהים ב־OECD ביחס לתוצר לנפש. גם רפורמות לא חסרות: רבות נוסחו, נוסו, בוטלו, שונו והוטמעו. ובכל זאת, מערכת החינוך הישראלית עדיין נמצאת במצב שמאיים על עתידה של מדינת ישראל. זו אינה הגזמה.
הפערים בהישגים בין תלמידים מרקע חברתי־כלכלי שונה דרמטיים, והפערים בהישגים בין המגזריםהשונים הםמהגבוהים במדינות ה־OECD . כולנו מסכימים שישראל חייבת להיות מעצמה בכל המובנים: ערכית, כלכלית ובטחונית כדי להתמודד עם האתגרים הקיומיים האדירים הניצבים בפניה. אבל מניין יצמחו מדעני הטילים, הרופאים, אנשי הרוח והחינוך, יזמי ההייטק, המפקדים והמנהיגים שיישאו על כתפיהם את עתיד המדינה בעשורים הבאים, אם הישגי תלמידי ישראל במבחנים הבינלאומיים מדשדשים בתחתית דירוג המדינות המפותחות במתמטיקה, בקריאה ובמדעים?
הגיע הזמן לפרק את מוקדי הכוח
אפשר היה לחשוב שחינוך הוא נושא שאין עליו ויכוח, אלא שתיקון מערכת החינוך הישראלית הוא, למעשה, אירוע פוליטי מורכב. וזאת משום שהבעיה אינה רק בתוכנית הלימודים, בשכר המורים או בהתאמת המערכת לעידן ה־AI . הבעיה של מערכת החינוך שלנו היא בראש ובראשונה מבנית.
וכדי לעשות שינויים מבניים אנחנו זקוקים לראש ממשלה אמיץ, שימנה שר חינוך אמיץ - שר שלא ינסה להטביע את חותמו באמצעות השפעה על תכני הלימוד, אלא שר שיהיה מוכן להכניס את ידיו לבוץ ולשנות את מבנה המערכת מן היסוד, שר עם גיבוי של ראש ממשלהשיהיה מוכן גם להסתכן פוליטית אם זה מה שנדרש כדי לעשות את מה שצריך לעשות.
הגיע הזמן לצמצם את הריכוזיות הקיצונית של המערכת- בגיוס, ניהול ושימור כוח האדם, ובקביעת תוכניות הלימודים - ולהעביר סמכויות ותקציבים לשלטון המקומי. במקביל, צריך להעניק למנהלי בתי הספר סמכויות וכלים אפקטיביים לניהול החינוכי והארגוני של המוסדות שעליהם הם מופקדים.
וכדי שכל זה יקרה, תידרש גם התמודדות עם מוקדי הכוח שהפכו במשך השנים כל ניסיון לשינוי מבני במערכת לכמעט בלתי אפשרי, ובראשם ארגוני המורים.
הציבור חייב לדרוש תשובות
ויש עוד סוגיה שאי אפשר להמשיך ולעקוף: מערכת החינוך החרדית. מדינת ישראל אינה מצליחה, במסגרת ההסדר הפוליטי הקיים עם המפלגות החרדיות, להבטיח לתלמידים החרדים את הכלים הבסיסיים שיאפשרו להם להשתלב בעתיד כאזרחים יצרניים בכלכלה הישראלית ולבטא את יכולותיהם האישיות באופן מיטבי. ויתור מראש על פוטנציאל הכישורים של רבע מילדי ישראל, חמור מכל "בריחת מוחות" שמדאיגה אותנו. אין שום הצדקה להזנחה הזו מצד המדינה כש 61% מההורים החרדים אומרים כי הם מעוניינים שילדיהם ילמדו לימודי ליבה. נדרשת מנהיגות אמיצה שתשנה את מבנה התקצוב לרשתות החרדיות ותחזיר למדינה את הסמכות והאחריות להקמת מוסדות ממלכתיים-חרדיים בכל רשות מקומית בה יש לכך ביקוש.
תקופת הבחירות בעיצומה, ולאחרונה נשמעו כמה וכמה פוליטיקאים שמדברים על תכניותיהם לפעול בנחרצות לתיקון, גם אם הדבר יוביל לשביתה ממושכת במערכת החינוך.
חינוך טוב הוא מפתח קריטי לביטחון וכלכלה
הבטחות זה נחמד, אך הדרך היחידה שבה אנחנו, הציבור, יכולים לוודא שלא מדובר בעוד ססמאות בחירות היא לא לתת לנושא לרדת מסדר היום.עלינו לשאול את המועמדים על החינוך בכל כנס בחירות, לדרוש מהם לומר לא רק מה ילמדו הילדים וכמה ילדים יהיו בכיתה, אלא איך תשתנה המערכת שמלמדת אותם, לשאול מי יקבל את הסמכות, מי יחזיק בתקציב, מה יהיה תפקידו של משרד החינוך ומה יהיו הסמכויות של הרשויות המקומיות ושל מנהלי בתי הספר.
ובעיקר לזכור ולהזכיר: בלי חינוך מצוין לכל ילדי ישראל, מכל המגזרים, לא נוכל לדבר על ביטחון, על כלכלה, על איכות חיים ולכידות חברתית או על ישראל כמעצמה עולמית. הילדים שיעלו בעוד שבוע לכיתה א' הם העתיד של מדינת ישראל. האחריות שלנו היא לוודא שהם יקבלו מערכת חינוך שתכין אותם לעתיד הזה.
הכותבת היא חברה בהנהגת "הרבעון הרביעי".