פרספוליס – הרהורים על הספר

פרספוליס הוא שם עיר הבירה של הממלכה הפרסית הקדומה שייסד המלך כורש.

מה אנחנו יודעים על הפרסים?

כשהייתי קטנה הם הופיעו בדמיוני עטורי מחלצות, רכובים על סוסים, מוקפים נסיכות בשרוואלים שקופים נוסח שחרזדה מ"אלף לילה ולילה". כשבגרתי אמרו שפרס הפכה למדינה מערבית מודרנית, ובראשה השאח הפרסי הנאור. לימים ברח הלז לפאריס ואת מקומו תפסו חומייני והרעלות השחורות, ו"לא בלי בתי" של בטי מחמודי שסחט מאתנו דמעות.

היום משחרר נשיא איראן אחמדי-נג'אד הצהרות בגנותנו, ושמעון פרס כבר רוצה למחוק את ארצו מעל המפה, כשהוא מצטרף בכך להכרזותיו של בוש ומדינות האיחוד האירופי.

בשכנותי בשכונת "פסגת זאב מזרח" מתגוררות משפחות פרסיות שלא מזמן עלו מאיראן. אם לשפוט לפי הגעגועים שלהן לשכנותיהן, היה להן מאד טוב שם, למרבה הפלא.

מרג'אן סטראפי, צעירה פרסית היושבת בגלות בפאריס כתבה פרוזה מאוירת בשם "פרספוליס" שתורגמה כבר לעשרות שפות ברחבי העולם. הלכתי שבי אחרי דמותה בתור ילדה קטנה, בת להורים מהפכניים, מודרניים, המפגינים נגד עריצות השאח, נגד מלחמת איראן-עיראק, נגד עלייתו של חומייני לשלטון. ילדה עם דמיון פורה, שמנהלת שיחות עם אלוהים, עם חוש צדק מפותח ובקורת כלפי מערכת החינוך הצבועה אליה היא נשלחת, ולעוולות החברתיות שהיא רואה סביבה. אהבתי את הספר הקדוש שחברה לעצמה כילדה, בו היא מונה מספר כללים: למשל- "כלל מס' 6: לכל אדם מגיעה מכונית. כלל מס' 7: כל המשרתות יאכלו עם שאר בני הבית. כלל מס' 8: שום זקנה לא תסבול מכאבים. אם כך אני אהיה המאמינה הראשונה שלך " אומרת לה הסבתא, שנהגה כל בקר וכל ערב לטבול את שדיה למשך עשר דקות בקערה מלאה מי קרח, כדי שיישארו עגולים, ובערב נשרו פרחי יסמין מהחזייה שלה. בכיתי כשהיא נאלצה להיפרד ממנה.

לאחר קריאת ספרה המרגש של מארג'י, התעוררו בי ספקות, ומאזן האימה שלי הולך וגובר מכיוון אחר לגמרי.

ספורה של מארג'י הזכיר לי ספר אחר על איראן- "בת פרס", שנכתב מגלות אמריקאית בה יושבת סופרת קשישה יותר בשם סאטרה פארמן פארמאיאן. טוב שנשים כותבות ספרים- האמת מצטיירת אז אחרת לגמרי. "הפרסים אינם ערבים"- כותבת סאטי. שתי הסופרות הנ"ל טוות באמנות שטיח פרסי עצום מימדים, נפרש על גבי שנים רבות של עריצות שלטונית במדינה שידעה תפארת עבר, אך בגלל נפט, כסף, ומשחקי כוחות בינלאומיים נפלה טרף למלחמות, רדיפות, והן ועמן הפכו לקרבן. כמו אנשים רבים בעולם אנו ניזונים מבדלי פיסות מידע של התקשורת- ומה אנחנו יודעים? כלום.

לבי מתמלא אימה לנוכח המחשבה שאנחנו נהיה אחראים להפלת פצצות על ילדות תמות כמו מארג'י, שלא פשעו ולא חטאו ואין הן שונאות אותנו כלל- מלבד מה שאולי מאכילים אותן ההורים והתקשורת בארצן.

אבל מה שמהלך עלי אימים עוד יותר, שבאותה מידה יכולה הייתה לקום איזו ילדה קטנה בכתום, פה בארץ ישראל, שעברה כבר פינויים , עקירות, ההתנתקויות ופרשים שחורים בעמונה- והיא תגולל אותה יריעה בדיוק.

תקום ילדה שבגרה ותכתוב פרוזה מאוירת, בשם "ירושלים", עיר הבירה הקדומה של מלכות יהודה וישראל, ולאו דווקא מלכות הקאג'אר. היא תספר על מסורת רבת שנים שמתכנה היום בכינוי גנאי "משיחיסטית". היא תספר איך בתקשורת ממשלת השמאל מצטיירת מאד נאורה, אך למעשה מנשלת אנשים מנחלת אבות, של מאות ואלפי בשנים, כמו שנישלו את סאטי ומשפחתה. כן, בגלל משחקי כוחות בינלאומיים, עריצות, תאוות השתלטות של הערבים המקיפים אותנו- בדיוק כמו את איראן- אנו היהודים פה בארץ נראים מאד מאיימים, מאד לא נאורים, מאד לא משתפים פעולה.

לא ירחק היום ויקום נשיא אמריקאי חדש, שישחק בנו, כמו שמשחקים בנו היום, ויחליט גם עלינו להטיל פצצה אטומית. כי באיזו זכות אנחנו מחזיקים אחת כזו? לא ירחק היום.

נשמע הזוי? ממש לא.

בפסיקתא רבתי, פרשה ל"ז, פיסקא "קומי אורי", כבר נכתב: "אמר רבי יצחק שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכי האומות העולם מתגרים זה בזה. מלך פרס מתגרה במלך ערבי'. והולך מלך ערבי' לאדום ליטול עצה מהם והחזיר מלך פרס והחריב את כל העולם כולו וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ויאחוז אותם צירים כצירי יולדה וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומר להיכן נלך ולהיכן נבא ואומר להם בני אל תתיראו הגיע ימי גאולתכם ...."

אחרי שסיימתי לקרא את "פרספוליס", בתי בת ה-10 בלעה אותו בשקיקה, והצטערה צער רב כשהגיעה לעמוד האחרון , ולא רק בגלל הסיום, שנראה לה עצוב.

.

בהקדמה לקורא, כשהיא כותבת מארה"ב, יוצאת הסופרת סאטרה בקריאה למבוגרים שגדלו אותה: "במה נכשלתם שם, שגם אנחנו צריכים לחיות בגלות, הרחק מארצנו?"

במהדורה המתורגמת לעברית פונה מארג'י לקוראים בישראל בהכרזה :"היינו תמימים ...באותה תקופה עצמה לא ידעתי גם שיש בינינו שלושה ילדים יהודים- נדה, סופיה ואסכנדר.....אחר כך נודע לי שנדה נסעה לישראל...מאז לא שמעתי על נדה, סופיה ואסכנדר דבר. העולם אומר לי שוב ושוב שנולדנו כדי לשנוא זה את זה. ואני אומרת לעולם, שאי אפשר לשנוא את מי שהוא בשר מבשרך. ואני גם אומרת לעולם, שאני לא שמה עליו ושהוא לא מזיז לי."

למקרא ההקדמה מלאת האומץ של מארג'י, נתמלא לבי קנאה ובושה גדולה. הרגשתי, כאילו אני היא זו הילדה החולמת על תפארת העבר, צופה כבר שנים מן הצד בירידת קרן ישראל ודגלו. כבוד ישראל באשפתות, ידה של ממשלתנו לפנותנו, מי יודע אם לא לכלותנו...

לאיזו גלות אלך?