כת"ר שאל בעניין מי שמתארח אצל מי שלא טבל כליו, האם מותר לו לאכול מכלים אלו. והשיב לו בעל שו"ת דברות אליהו (הובא בספרו ז, נד) דבארץ ישראל יש להקל כיוון שרוב הכלים הם תוצרת הארץ ונעשים ע"י יהודים. והדבר תמוה, שכן כיום רוב הכלים בארץ ישראל אינם מתוצרת הארץ, ובכלל מעטים מאוד הם המפעלים לכלים הקיימים בארץ. כאשר אמרתי זאת לפני הרה"ג אליהו אברזי'ל בעל הדברות אליהו אמר לי כי הוא כתב ע"פ המציאות אז1, ויתכן דהיום המציאות השתנתה, ולפיכך יש לדון בשאלה זו.
הגמרא בעבודה זרה (עה, ב) אומרת בזה: "תנו רבנן: הלוקח כלי תשמיש מן הגוים... וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבן - תני חדא: אסור, ותניא אידך: מותר. לא קשיא: הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור, הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר".
הגמרא מביאה מחלוקת אם השימוש בכלי בלא טבילה, הגעלה או ליבון אוסר בדיעבד, ומבארת הגמרא דנחלקו בשאלה האם איסור שנותן טעם לפגם אסור או מותר. אלא דזה לכאורה אינו שייך לגבי טבילה. עפי"ז כתבו הר"י מפאריש והרא"ש(סי' לו) שנקטה הגמרא את דין הטבילה בהקשר לברייתא המתירה (ולא האוסרת). אלא שהם הביאו הסבר נוסף, אשר ממנו עולה כי יש לאסור את הכלי (אף בדיעבד) כאשר לא הטביל, מפני שהטבילה היא חלק מתיקון הכלי [וכן הוזכר בתוספות (ד"ה 'וכולן')], אלא שסיים הרא"ש את דבריו שכיוון שנותן טעם לפגם מותר, פשיטא יהא שלא נאסור בדיעבד את המאכל כאשר לא הטביל את הכלי. וזוהי שיטת הרמב"ן והראב"ד דאם לא הטביל אין המאכל נאסר [וכן נפסק ברמ"א שהמאכל לא נפסל (וע"ע בשו"ת שרגא המאיר ד, קה)].
וכן עולה מלשונו של הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (יז, ד) אשר כתב כי ב"כולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח או עד שלא הדיח ועד שלא הלבין ועד שלא הטביל - מותר". ועיין בר"ן (על הרי"ף, ע"ז מ, א) ובבית יוסף שהוכיחו שהרמב"ם סובר כדעת הרמב"ן ששימוש בכלי בלא הדחה אינו אוסר בדיעבד (ועיין בטור וברמ"א יורה-דעה קכ, טז).
האיסור והיתר (כלל נח, פה), הרוקח (תפא), התשב"ץ קטן(שכו) ועוד ראשונים (עיין אנציקלופדיה תלמודית ערך טבילת כלים הערה 73) כתבו שאסור להשתמש בכלים שאינם טבולים. ועיין באור זרוע(פסקי ע"ז רצג) שמשמע מדבריו לאסור (אף בדיעבד) כשהשתמש בכלי בלא טבילה (וע"ע בשאילתות פרשת מטות קלז).
אלא שהראבי"ה (פסחים תסד) כתב כי אין איסור להשתמש בכלי ללא טבילה (אף שלשיטתו חיוב הטבילה מהתורה), וכן העלה הרי"ד(בפסקיו) שהטבילה לא מעכבת את השימוש בכלי, וכן משמע מהגהות מימוניות (מאכלות אסורות יז אות ח). ויתכן דלשיטתם נוכל לומר דאין איסור חפצא על הכלי שצריך שיטבלו אותו, אלא חיוב גברא, ואם בעל הבית לא טבל את הכלי, אין זה חיוב על האורח.2
וראיתי דכתב בשו"ת אבני-נזר(אורח-חיים תיח) שאין איסור להשתמש בכלי קודם טבילתו, אלא אם השתמש לפני טבילתו ביטל מצווה (מפסיד הקדושה בהעלאת הכלי). ובפוסקים רבים מובא דמהתורה מותר להשתמש בכלי קודם שטבלו, ורבנן גזרו, וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (א, מד), בשו"ת יביע אומר (ב יורה-דעה ט) ובשו"ת עולת יצחק (ב, קנו).
הבית מאיר(קכ, יא) הקשה איך ניתן להשתמש בכלי של שותפות (של יהודי וגוי) בלא טבילה. ומשמע דבמקום שהוא אינו יכול לטובלו, הותר לו להשתמש בו גם בלא טבילה. ומה שאסר הרמ"א (קכ, ח) להשתמש בכלי לפני טבילה "אסור להשתמש בו לצרכי סעודה אפילו דרך עראי בלא טבילה, אע"פ שלקחו לצורך קלפים", זהו על בעל הבית, אך על אורח נראה דאין להחמיר (וכן ביאר בשו"ת באהלה של תורה א, יט). וע"ע בשו"ת טוב טעם ודעת (מהדו"ג ב, כב) דהדגיש דחובת הטבילה היא על הבעלים (וע"ע בשו"ת הרדב"ז תשמה).
אלא דאין זה מוסכם על הכל, דבשו"ת מהר"ח אור-זרוע(סג) כתב בהאי לישנא: "איני יודע שום חילוק בין בעל הכלי לאחד השואלו ממנו. אם אסור להשתמש ממנו קודם הטבילה, גם השואל אסור... ואין לנו אלא לשון הברייתא: וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל" (בעיון בדבריו משמע שהבין שהטבילה מעלה מאיסור להיתר. ולפיכך, קודם הטבילה הכלי אסור בשימוש). לפי"ז עולה דהאיסור הוא בחפצא, היינו עד שהכלי יהא טבול (ולא בבעלים).
כיוון דרואים דקיימת מחלוקת האם קיים איסור מהתורה או מדרבנן להשתמש בכלי. נראה דבכלי זכוכית דהוא מדרבנן, יהא מקום להקל לאורח. בייחוד דיש הסוברים דעליו לא קיימת החובה להטביל את הכלי.
ומובא בשו"ת בית אב"י (קטז) שיש להקל באורח, כיוון שאורח אינו שואל ואינו שוכר, ואין לו אחריות על הכלי כלל. וכן הובא בספר טבילת כלים (ג הערה יט) דעה זו, דרק על הבעלים קיימת החובה לטבול (וע"ע בשו"ת חלקת-יעקב ב, נז ובשו"ת שרידי אש ב, עה).
וחזיתי דבספר אלה חמדה (יורה-דעה קלט) העלה להקל לאורח אף בכלי שחיובו מהתורה כמתכת (ולא רק בדברי דרבנן). ואחר שהזכיר דהחיוב על בעל הבית וכו', כתב "צד שלישי להקל: אם האורח יסרב לשתות - יפגע המארח, ושנינו: 'גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה' (ברכות יט). אמנם, אסור לאדם לעבור עבירה מדאורייתא משום כבוד הבריות - לא שלו, ולא של חברו - אך מדרבנן - מותר, אם המצב הוא שהעובר פוגע באחר ולא שהנפגע נפגע מעצמו, בגלל סברותיו המקולקלות. במקרה דנן - המארחים הם בגדר 'אנוסים', כי אינם יודעים שצריך לטבול כלים, ואם כן חוזר הכלל של גדול כבוד הבריות'... בנו של הגרש"ז אויערבאך, הגרא"ד אוירבך מטבריה, אמר פעם, שכיום קשה למצוא בית חרושת, אפילו בחו"ל, שלא יהיה יהודי בין מחזיקי המניות3 שלו. אם כן, זהו כלי שיוצר בשותפות עם יהודי, ופטור מטבילה".4
ויודע אנכי דדעת הגרי"ש להחמיר5 בזה כמובא בספר חישוקי חמד (עמ"ס עבודה-זרה עמוד תקיב) אחר שהביא את דברי שו"ת בית אבי להקל: "אולם אין כך דעת מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב, והוא סובר שהמתארח אצל חברו, ומגיש לו אוכל או משקה בכלים שאינם טבולים, אין היתר לאכול מהם, אפילו אם זה יגרום איבה. אבל אם ספק אם הכלים טבולים, יש להקל בכלי זכוכית, מפני שזה ספק בדרבנן". וע"ע בזה בשו"ת שאילת שלמה (ג, ד) דנוטה להחמיר שלא לאכול אצל חבירו בכלים הטעונים טבילה, עיי"ש. אולם במקום אחר (שם ו, נט) העלה דיש להקל וציין דחיוב הטבילה הוא על בעל הכלים, ועיי"ש בעוד סניפים להקל.
במציאות בו ניתן לאכול את המאכל בלא הכלי אזי יש להקל אף כשנתנו בכלי. ולפיכך כאשר מגישים מרק או שאר דברים לחים שבהם יש צורך בכלי, יש להחמיר אם הכלי איננו טבול, וזו לשונו של שו"ת אגרות משה (יורה-דעה ג, כב) בזה: "והאוכל במלון או במסעדה וכדומה שאין טובלין כליהם ונתנו לפניו חתיכות בשר וכדומה מונחות ע"ג כלי מתכות או זכוכית ואינן צריכות לעצם הכלי ואינן משתמשים בו לצורך אכילה אף שגם כלי שמשתמשין בו לדברים יבשים הם ג"כ נחשבין כלי סעודה וצריכין טבילה אבל כיון שאין המאכל נאסר יש להתיר בשעת הדחק ליטול משם בידים או בדבר שאי"צ טבילה ולאכול, אבל במקום שהמאכל צריך להכלי כגון מרק ומאכלים לחים אסור לאכול ממנו בלא טבילה שנחשבו ככלי סעודה מדצריך להם לצורך האכילה ובשעת האכילה".
אולם פשוט דאם יש אפשרות לבקש מהמארח לאכול בכלי חד פעמי או דמצליח לשכנע את המארח דמוכן לבוא אליו בתנאי שלא יהיו כלים לשטיפה לאחר הסעודה, וודאי דזו הדרך הטובה ביותר (וכידוע חכם עיניו בראשו), וע"ע בזה בשו"ת חלקת יעקב (ג, קטו), שו"ת מנחת יצחק (ה, לב), שו"ת קנין תורה (א, נא) ושו"ת אגרות משה (יורה-דעה א, כג).
העולה לדינא: המוזמן לאדם שאינו טובל את כליו, יבקש שיסעדו בכלים חד פעמים. וכאשר דבר זה איננו מתאפשר, אזי נלענ"ד דיש מקום להקל להשתמש בכלי זכוכית [שכן המחמיר בכבוד הזולת, במקום שנחלקו הפוסקים בדין, וודאי לא יפסיד] דהוא מדרבנן, ועוד דיש הסוברים דהחיוב רק על הבעלים לטבול.
הכותב הוא מחבר הספר שו"ת אבני דרך
1 אף בשו"ת עשה לך רב (ח, מז) כתב כדברי הדברות אליהו, והכי נאמר שם: "בראשונה ענין טבילת כלים, הרי ניתן בפשטות להניח שכלים אשר משתמשים בהם בא"י הם תוצרת ישראל ואינם צריכים טבילה, אא"כ תהיה בטוח שכלי מסויים הוא בודאי תוצרת חוץ, ומן הספק אין לך צורך לחשוש שיש ללכת אחרי הרוב וביחוד בכלים שאינם כלי מתכות חיובם לכו"ע אינו מן התורה, וספק דרבנן להקל".
2 ראוי לציין כי הישועות יעקב (קכ, סק"א) ציין כי חיוב הטבילה מדאורייתא, ואעפ"כ נקט שהאיסור להשתמש בכלי קודם הטבילה הוא מדרבנן [נראה דזוהי דעת המשנה ברורה (עיין ביאור הלכה שכג ד"ה 'מותר')]. וכן מפורש כתב הגרשז"א במעדני-ארץ (שביעית טז, סק"י) דהאיסור להשתמש בכלי לפני הטבילה הוא רק מדרבנן.
3 בעניין זה עיין בשו"ת משנת יוסף (יא, קמד). עוד לגבי מניות עיין בשו"ת תשובות והנהגות (ד, קצא). ובשו"ת בנין אב (ד יורה-דעה נ) דחה זאת, וזו לשונו: "אמנם לא אכחד שראיתי בפוסקים שכתבו שבית חרושת לכלים של נכרים שיש ליהודי מניות בו, יש בכך משום שותפות ישראל, על כל פנים הלכה זו נאמרה רק כדי לפטור מברכה ולא כדי לפטור מהטבילה עצמה, והטעם כפי שביארנו, שאין בשותפות שאינה מעשית כמו מניות להפקיע מדין טבילה"
4 כל ההיתר מיירי במטבח שמקפיד על כשרות ומפריד בין בשר לחלב גם בכלים, דהרי בלא זה פשיטא שאין האורח יכול להשתמש בכלים (דבכלי טרף אין להתיר) במאכל חם.
5 וכן ראיתי שהחמיר בשו"ת רבבות אפרים (ה, תפ אות א סעיף יב) וכתב בהאי לישנא: "יש אנשים שלא יודעים שיש להטביל את כלי האכילה וצריך להודיעם, וכשאוכל אצל אחד ונודע לו שהכלים לא נטבלו אסור לו להמשיך לאכול ולשתות".