בווידוי חשוף ומטלטל בפתיחת הפודקאסט "ניתוח לב פתוח" בהגשת אמילי עמרוסי משתפת הסופרת רוני גלבפיש ברגע השפל העמוק ביותר בחייה, שהתרחש רק לפני חמישה חודשים, "הוא היה לא מזמן, והוא היה הרגע שבו אני עומדת בשתיים בלילה, בתוך הים... ואני צריכה לבחור, אם אני הולכת לתוך הים, ולא חוזרת, או מסתובבת אחורה". האופציה לסיים את חייה ליוותה אותה מגיל 12 כמעין מחשבה כרונית, שהפכה מוחשית כשאביה שם קץ לחייו כשהייתה בת 27, אז נשבעה לבעלה יואב שלעולם לא תעשה להם דבר כזה. באותו לילה בים, היא עמדה בפני התהום, וכשהמראיינת אמילי עמרוסי שואלת אותה: "איזה יד מסובבת לך את הכתף? מי מחזיר אותך אחורה? מה מחזיר אותך אחורה?", גלבפיש עונה בכנות כואבת: "הילדים שלי ויואב". היא מספרת כי הידיעה הברורה כיצד הם ירגישו כשיקבלו את הבשורה היא זו שמנעה ממנה לעשות את הצעד האחרון. לאחר שהצליחה לחזור הביתה, היא פנתה באופן מפתיע לבינה המלאכותית (צ'אט GPT), שאיבחן את מצבה כ"אובדנות כרונית" וסיפק לה תוכנית עבודה מעשית שחילצה אותה מהמחשבות האובדניות לראשונה בחייה.
הטלטלה הנפשית של גלבפיש מתרחשת במקביל לרעידת אדמה אידיאולוגית עמוקה שחוותה בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. כאשת שמאל מובהקת שבעבר אף התגוררה בכפר ערבי והחזיקה בעמדות נוקשות, היא מודה באומץ בפני עמרוסי, לשעבר דוברת מועצת ישע: "אני שנאתי אותך שנים... חשבתי שאנשי ימין הם אנשים רעים". השבר בתפיסת עולמה החל כשהבינה שבעיני מחבלים, תושבי הקיבוצים בעוטף עזה כמו בארי וכפר עזה נחשבים למתנחלים בדיוק כמו תושבי יהודה ושומרון. נקודת המפנה המשמעותית התרחשה כשנחשפה לסיפור הגבורה של צוות קלמנזון מעתניאל שיצא להציל חיים בבארי, מה שהוביל אותה לבקר ביישוב ולפגוש את המתיישבים פנים אל פנים כבני אדם. בעקבות הראייה המורכבת והחדשה שאימצה, היא מספרת כי איבדה עשרות חברים ממחנה השמאל שלא הצליחו להכיל את השינוי בעמדותיה.
אוהבים אוכל טוב? הצטרפו עכשיו לקבוצת הוואטסאפ שלנו
המשברים בחייה של גלבפיש נוגעים גם בזהותה המקצועית והאישית, במיוחד בתקופת הקורונה שבה איבדה לחלוטין את היכולת לכתוב ולקרוא. מתוך התסכול, היא הסתגרה בחדר העבודה שלה והחלה לצייר במשך 18 שעות ביום, למרות שמעולם לא ידעה לצייר לפני כן. היא החלה לאייר דמויות של נשים שמנות, רוקדות ומלאות חיים, ולצידן כתבה משפטי חיזוק פשוטים שהופנו בעיקר לעצמה. ציורים אלו הפכו למותג מצליח בשם "מותק" שנמכר כיום במאות חנויות ברחבי הארץ, אך חשוב מכך, הם היוו עבורה כלי לריפוי פנימי עמוק. במהלך השיחה, עמרוסי שואלת בהתרגשות: "וזה מרפא לך את השנאה הקבועה הזאת שעברה איתך את כל הדרך, עם הפרעות האכילה הקשות שהתמודדת איתם... זה באמת? זה עובד?", וגלבפיש משיבה: "כן, אבל אני לא הבנתי שזה עובד... פשוט ראיתי אותם כל הזמן". היא מתארת כיצד החשיפה היומיומית למודל החיובי שיצרה עזרה לה להחלים מהפרעת אכילה ומשנאת גוף שליוו אותה במשך 40 שנה, תהליך שהוביל אותה גם לירידה ניכרת במשקל ולתובנות כואבות על החברה ה"שמנופובית" שמתייחסת אליה כעת בהרבה יותר כבוד.
לינק להאזנה בספוטיפיי:
את היכולת שלה להחלים ולצמוח מייחסת גלבפיש גם למורכבות שבה גדלה, כבתו של הלום קרב ממלחמת לבנון הראשונה שחזר קטוע שתי רגליים. בניגוד לתפיסה הקורבנית, היא מסבירה לקבוצות של נשות הלומי קרב שאפשר לצאת מבית כזה ולחיות חיים בריאים ומלאים, תוך פיתוח חמלה ויכולת הכלה יוצאת דופן. את הבחירה המודעת בחיים ובמורכבות היא מיישמת מדי יום גם בביתה המשותף עם בעלה יואב, אדם דתי שלו היא נשואה 30 שנה, בבית שבו שלושת ילדיהם בחרו מסלולים שונים - חילוני, מסורתי ודתי - מבלי לנהל מלחמות אידיאולוגיות. בסיום דבריה היא משתפת במשבר נוסף שכמעט ריסק אותה לאחרונה, כשטופלה אצל פסיכולוג שחצה גבולות וייצר אצלה התקשרות הרסנית ושבורה. גלבפיש, שעיבדה את הטראומה הזו דרך כתיבת כמאה אלף מילים ברשתות החברתיות, מתריעה כיום מפני הסכנות שבטיפולים רגשיים נטולי גבולות, ומוכיחה שגם ממעמקי הים והנפש - אפשר תמיד לבחור להסתובב לאחור ולשוב אל החיים.