האיש שאהב: דברי פרידה מהרב דוד הרטמן

במקום תמונה מפוצלת לזהויות יהודיות שונות בה כל אדם מוצא עצמו נאבק בכל בעל זהות שהיא בגבולות אחרים, נעמד אדם ששואג בקול גדול: ´אני יהודי´. ד"ר משה מאיר נפרד

חדשות כיפה ד"ר משה מאיר 11/02/13 10:29 א באדר התשעג

האיש שאהב: דברי פרידה מהרב דוד הרטמן
מכון הרטמן, צילום: מכון הרטמן

ברצוני לכתוב על דוד הרטמן מזווית אישית. הזווית האישית עומדת בניגוד לתמונה האובייקטיבית של המורשת שהאיש מותיר: ספריו המצטרפים לתמונה הגותית מגובשת ומתפתחת, המכון שהקים על אגפיו השונים, בתי הספר שהוקמו בהשראתו, התלמידים הרבים והמגוונים שלמדו את תורתו בין אם מתוך הסכמה ובין אם מתוך מחלוקת אותה אהב כל כך ופינה לה מקום. הזווית האישית היא של איש הלכה אורתודוכסי שפגש בו, בזהותו השוצפת והפורצת אל מעבר לכל הגדרה שבשגרה.

דבריו של דוד מצאו אוזן כרויה כאפרכסת, בבני הזהויות הרבות המרכיבות את העם היהודי בנקודת הזמן שלנו ובאנשי רוח שמעבר לגבולות העם היהודי. אין זה מקרה שכותלי המכון שהקים מכילים יהודים חילונים, רפורמים, קונסרבטיבים, אורתודוכסים, וכן נוצרים ומוסלמים. התופעה נגזרת מהמהות שהיא שיקוף ליבו ותודעתו של דוד. אני אחד מרבים, איש דתי אורתודוכסי שפגש את דוד, ועל נקודת המפגש הזאת ומנקודת המפגש הזאת ברצוני לכתוב.

במחוזות מהם באתי נתפס דוד כאחר, כאלישע בן אבויה ששנה ופירש. מחלוקת היתה נטושה בין תלמידי הרב סולובייצ'יק, ובעיני הקבוצה ממנה באתי נתפש דוד כמי שחרג מחוץ למסגרת. ומה מצאתי כשפגשתי אותו? מצאתי אדם שלא חרג מהמסגרת אלא צייר תמונה חדשה שהיא מעבר למסגרות. במקום תמונה מפוצלת לזהויות יהודיות שונות בה כל אדם מוצא עצמו בגבול מסויים, נאבק בכל בעל זהות שהיא בגבולות אחרים, נעמד אדם ששואג בקול גדול היודע להשתבר גם לקול צחוק מתגלגל: 'אני יהודי'. על דבריו של ריבונו של עולם אומר התלמוד:

אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "ה' יתן אמר המבשרות צבא רב"? כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות.

תני דבי ר' ישמעאל "וכפטיש יפוצץ סלע". מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות.

להבדיל, אפשר לדרוש דרשה שכזאת על הגותם של מורים גדולים. רבי נחמן מברסלב, הרב קוק, הרב סולובייצ'יק, ישעיהו ליבוביץ': כל אחד מהוגים אלה העמידו תלמידים שונים, כל אחד מהם מפרש את משנת רבו באופן שונה מחברו. התופעה מפליאה: שניים הוגים במשנתו של הרב קוק, האחד מעמיד אותה כמשנה המעצימה את הנבדלות של העם היהודי וגוזרת ממנה שלילת לימודים כלליים ולימודי מקורות היהדות בכלים אקדמיים והשני גוזר ממנה משנה אוניברסאלית המחייבת לימודים שכאלה. אפשר להסביר הסבר כולל לתופעה: מורה שמשנתו מורכבת ורבת פנים ותלמידים שכל אחד מהם מבליט פן אחד בה. אפשר להסביר הסבר ייחודי לכל הוגה והוגה. דוד הרטמן שייך לקבוצת מורים והוגים אלה. דברים כפטיש יפוצץ סלע, הגיעו כבעלי משמעות מסעירה ומכוננת לאוזני תלמידים שונים והתאימו להן. אנסה לפענח את הסוד הייחודי שבאיש הזה שהובילו לתופעה הזאת, גרמו לכך שאיש אשר כמוני ימצא בדבריו חפץ כשלצידי יושבים אנשים כל כך שונים ממני שאותה התורה בעלת משמעות אף להם.

ראשית, כפי שציינתי, האיש חווה ממקום עמוק שבתהומות זהותו את הזהות הכוללת: היהודי. היהודי הזה המתנשא מעבר לזהויות החלקיות - מבלי לשלול אותן או להתעלם מהן - מתלכד עם הזהות הכוללת מכל: האדם. הזהות הזאת באה לידי ביטוי הן במקורות היהדות בהם התמקד וגאל אותם מפינות זנוחות שבתנ"ך ובתלמוד והעמידן במוקד, והן בדיבור הספונטאני המתגלגל לשיאים של חדווה ולתהומות של כאב.

שנית, האיש הביא עמו מסורת חיה ששברה גם את גבולות השפה. הוא דיבר בשפה המיוחדת רק לו שהורכבה מעברית אנגלית ויידיש. לא היתה זו רק שפה טכנית: היידיש הביאה איתה את כל המסורת של העולם היהודי שממנו בא. האנגלית את כל הערכים הדמוקרטיים האמריקאים אותם הביא עמו לישראל, והעברית את כל הציונות המגולמת במעשה עלייתו לארץ שהשתלב בתודעתו עם המופע הציוני כולו. בו עצמו חזר ונבנה מגדל בבל אלא שהפעם לא בשפה אחת אלא בכל השפות הבלולות זו בזו. השפה האחת הובילה את בני האדם לגאווה המתנשאת אל עבר השמים. השפה הבלולה הביאה את דוד לעמדה מפוקחת וצנועה המבינה באמת כי ישנן שפות שונות, יש אנשים שונים, וההתלכדות ביניהם היא הכרחית ואיננה מוחקת את המגבלות ואת השברים של השפה האחת המאפשרת לכוללם יחד.

שלישית, האיש הביא עמו לא רק עמדה אינטלקטואלית נוקבת אלא המון רגש ואהבת אדם ואהבת אחיו בני עמו. נדמה לי שזאת הסיבה שלעיתים משנתו כשהיא נהגית על ידי חלק מתלמידיו מקבלת חזות של ניכור אקדמי. ללא העמדה הקיומית הדתית של אהבת אלוהים ואדם שבאה אצלו לידי ביטוי בדיבור קרוב לריבונו של עולם מעין זה שמצאנו אצל רבי לוי יצחק מברדיטשב, ללא זאת יכולה המעטפת להצטייר כמנוכרת וכלא יכולה להכיל את הדתיות העמוקה. אבל האיש לא היה חוקר המתבונן על מושא מחקרו מעמדה של ניכור. האיש היה איש מאמין המדבר לאלוהים פנים אל פנים בקרבה אינטימית. כשהיה הפלפון מצלצל בכיסו בעת שאמר אמירה נוקבת וחותרת, היה קופץ ואומר: 'אולי ריבונו של עולם מתקשר לומר לי שהגזמתי.' לא היה זה תעלול סטנד אפי, היה זה ביטוי לחוויית קרבת אלוהים נדירה שאני לא ראיתי בני אדם רבים שזכו לה. כשאיש כזה סימן מחוזות הלכתיים הצריכים שינוי, כל עוצמת הרגש והחיבור למסורת נתנה להם צבעים וגוונים שאפשרו גם לבעלי זהות דתית אורתודוכסית להטות אוזנם ולשמוע: 'נאמנים פצעי אוהב'.

רביעית, האיש ניחן בחוש הומור אדיר. ההומור הוא אחד הכלים החשובים של אנשי המסורת היהודית שאבדו לנו בדור האחרון. אין לך כלי המחזיק את האבסורד כהומור, ומי שאבד חוש ההומור שלו - חזקה עליו שיעמיד עמדה פשטנית וחד ערכית. היכולת להחזיק יחד עמדה דתית חיה וסוערת עם עמדה חילונית ביקורתית נוקבת שמורה אך ורק לבעלי ההומור. דוד היה בעל חוש הומור שכזה, והוא חילק אותו עם שומעיו בנדיבות.

חמישית, האיש היה הדוניסט [נהנתן] של הרוח. לימוד התורה, העיסוק בפילוסופיה גרמו לו הנאה כסעודה טובה לאוהב אוכל. הוא ליקק את השפתיים והשמיע קולות גרגור נהנתניים כשציטט מאמר תלמודי שאהב. את אחד מפרקי ספרו 'עשה לבך חדרים חדרים' הכתיר בכותרת: 'לחוג את הגיוון הדתי'. והוא אכן חגג. הוא הסתובב בשבילי התלמוד כדיוניסוס [אל היין]. לא בכדי הוא חלק על ישעיהו ליבוביץ' בדבר נקודת הזהות של אברהם. ליבוביץ' - כקירקגור - ראה את שיא גדלותו של אברהם בא לידי ביטוי במעשה העקידה. דוד ראה את השיא בעמידה של אברהם מול אלוהים באומרו: 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" הרבה פנים למחלוקת הזאת, אחד מהם: דוד לא ראה את יהדותו מתממשת בעקידת רצונו של האדם אלא להפך בגילוי במלוא עוצמתו וחירותו. מכאן נגזרת יהדות של שמחה, ולא יהדות של נזירות והגבלה.

כל חמשת נקודות הפנים הללו מצטרפות לתחושת הויטאליות והחיים העזה שנשבה מסערות לבו של דוד. בשנותיו הטובות ואפילו בשנות מחלתו, הוא היה נדיר בעוצמת החיים שהיתה בו. אפשר היה לחלוק עליו - והוא היה שמח בכך - אפשר היה לא להסכים, אפשר היה אפילו לכעוס עליו אבל אי אפשר היה להישאר אדיש אל מול געשי חייו. הוא הכריח את הנפגש אתו לעורר מחדש את מקורות חיותו שלעיתים דועכים וכבים במהלך החיים, ולבחון שוב מחדש את החיים את ערכיהם, את היהדות החיה שבתוכו. כך פגשתי את האיש, וכך הוא עורר בי חיים חדשים הן במחוזות של הסכמה עמו, והן במחוזות של מחלוקת.

הכותב הינו עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן