קשה שלא להתחבר לדמותו של אלישע מדן. חבר כנסת טרי, שממבט ראשון קולטים את המחיר האישי ששילם למען מדינת ישראל בדמות שתי רגליו הקטועות. אדם שמוכן להתנצל על דברים שאמר בעבר - דבר שלכשעצמו נדיר בפוליטיקה הישראלית - ושמוכן לישון באוהל בלילות הקרים של ירושלים למען הקריאה לאחדות. קשה שלא להתחבר לדברים, אבל אם מסתכלים על מעשיו של מדן בצורה מפוכחת, נראה שהוא פספס לגמרי את המקום שבו הוא נמצא.
הכנסת עומדת לרשותו
כי גם אם המעשה של מדן אותנטי לחלוטין, וגם אם הוא מצליח לגרום לכל לב ציני להתרגש כששורה של חברי כנסת ממפלגות שונות מגיעים אל "מאהל האחדות", בתור חבר כנסת הוא אמור להיות במקום אחר לגמרי, שנמצא במרחק קצר מהמקום שבו בחר לנטוע את אוהלו - משכן הכנסת. מדן אמנם הוצב ברשימת הליכוד בשריון של נתניהו ולא נבחר בפריימריז, אבל כעת, משהפך לחבר כנסת, עומדים לרשותו כלים פוליטיים ופרלמנטריים שאמורים לאפשר לו לקדם את המטרה שבה הוא מאמין. את השינוי הוא אמור לנסות לחולל באמצעות שיחות, בריתות, יוזמות וחקיקה מתוך המשכן עצמו, ולא להסתפק במופעים תקשורתיים מחוצה לו.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו

יהיו מי שיגידו שזו הדרך האותנטית של מדן לפעול להקמת ממשלת האחדות שבה הוא מאמין, ושבאמצעות המאהל הוא כבר הצליח לגרום לנציגי מפלגות שונות לשבת יחד ולדבר. הבעיה היא שהמהלך של חבר הכנסת הטרי מזכיר אקט של מוצא אחרון: כזה שנוקטים כשמרגישים שאין עוד משמעות לפעילות בתוך המשכן, ולכן עוברים לנסות להשפיע עליו מבחוץ. זה קרה בעבר, כאשר נציגי האופוזיציה בכנסת ה-25 בחרו להקים "כנסת מחוץ לכנסת" במרץ 2025 במחאה נגד קידום חוקי הרפורמה המשפטית. אלא שיש הבדל בין מי שנמצא באופוזיציה ומבקש למחות על מהלכי הממשלה לבין חבר כנסת מהקואליציה שמבקש לקדם שינוי פוליטי. כשמדן משגר את המסרים שלו מחוץ לכנסת, בזמן שהוא אמור לשבת ולעבוד בתוכה, הוא משדר חוסר אמון ביכולת שלו להשפיע באמצעות התפקיד שקיבל.
לא מחווה סמלית - מעשים
דווקא משום שמדן הוא חבר כנסת מהליכוד, יש לו הזדמנות לפעול במקומות שבהם לאזרח מן השורה אין גישה. הוא יכול לדבר עם ראש הממשלה, לנסות לרתום חברי כנסת נוספים מתוך הקואליציה, ליצור קבוצה של נבחרי ציבור ממפלגות שונות שתפעל לקידום ממשלת אחדות, ולהפוך את הקריאה הכללית למהלך פוליטי ממשי. אלה לא בהכרח צעדים פשוטים, וסביר להניח שהם ייתקלו בהתנגדויות לא מעטות. אבל זו בדיוק העבודה הפוליטית שלשמה הוא נמצא בכנסת. אם הוא מאמין שאחדות היא צורך לאומי, עליו לנסות לגייס לשם כך את הכוח הפוליטי שניתן לו, ולא רק את תשומת הלב הציבורית.
ויש גם שאלה בסיסית יותר שהמאהל לבדו לא יכול לענות עליה: איזו אחדות מדן מבקש להשיג? ממשלה רחבה היא סיסמה שקל להסכים איתה, במיוחד כשעומדים מחוץ לכנסת ומדברים על הצורך להפסיק את הפילוג. אלא שאחדות פוליטית לא נוצרת רק מכוח הרצון הטוב, אלא דורשת עבודה מעשית, משא ומתן, פשרות והכרעות לא פשוטות. ברגע שמדן בוחר לפעול מבחוץ, הוא משאיר את המהלך במרחב הנוח של ההסכמה העקרונית וההצהרה התקשורתית, ומדלג על השלב הקשה באמת: להפוך את הרעיון למציאות פוליטית. בשביל זה בדיוק הוא נשלח לכנסת. לא כדי לשכנע את כולם שאחדות היא דבר חשוב - אלא כדי לנסות לגרום לה לקרות.
ובגלל שקשה לפקפק בכנות הכוונות של מדן, חבל לראות אותו מסתפק במחווה סמלית במקום שבו יש לו אפשרות להשפיע באמת. האוהל שהקים יכול להיות התחלה ראויה, ואולי אפילו להזכיר לפוליטיקאים ולציבור שיש עדיין מקום לשיח ולפשרה. אבל מדן לא נבחר כדי להישאר האיש שישן באוהל למען האחדות - אלא כדי להיות זה שפועל מתוך בית הנבחרים כדי להשיג אותה. את הנחישות שהוא מפגין בלילות הקרים בירושלים, כדאי שיביא גם אל המסדרונות, אל חדרי הוועדות ואל השיחות הפוליטיות הקשות. שם, ולא מחוץ למשכן, יימדד אם הוא באמת מצליח לקרב את האחדות שהוא כל כך רוצה לראות.