מי שהסתובב השבוע במסדרונות הכנסת כנראה נתקל באווירה הכללית ששררה במקום. בין ההתרגשות של חברי הכנסת החדשים שהגיעו למשכן ללמוד את העבודה, בלטו בעיקר התחושות של שתי המפלגות הגדולות בגושים היריבים: מצד אחד דיכאון ותחושת אבל, ומנגד אופוריה מוגזמת. הסיבה לכך פשוטה. יום השבעת הכנסת הגיע אחרי שבועיים שבהם הוסרו כמעט כל המסכות, והתברר דבר אחד מרכזי: למרות כל מה שעברנו, חזרנו בדיוק לאותה פוליטיקה מכוערת שאליה היינו רגילים - הפעם על סטרואידים.
לא הצביעו בטעות
אחת השאלות ששומעים בימים האלה מי שהצביעו למפלגות שניסו לשבור את פוליטיקת הגושים, ובראשן "המילואימניקים" של יועז הנדל ו"עמך ישראל" של עופר וינטר, היא אם הם מתחרטים. יש מי שאפילו אומרים להם בפנים שהם אשמים בכך שהגוש שלהם הפסיד, וששריפת הקולות שלהם הובילה לכך שאם רק היו מצביעים למפלגה גדולה יותר, התמונה הייתה נראית אחרת. בסופו של דבר, בבחירות שבהן כל מנדט שווה כל כך הרבה, קל להסתכל על הקולות שקיבלו מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה ולחבר אותם למספר המנדטים שחסר לגוש.
רק שיש כאן בעיה. אנשים לא הצביעו להנדל או לווינטר בהחלטה של רגע, אלא אחרי שהסתכלו על שתי האפשרויות שהציעה להם הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות והחליטו שאף אחת מהן לא מייצגת אותם מספיק. אבל יש עוד משהו שהטענה הזאת מפספסת, והמשא ומתן שמתקיים עכשיו בכנסת מבהיר אותו היטב. מי שהצביע לווינטר ולהנדל ביקש להכניס למשחק הפוליטי כוח שלא מגיע עם התחייבות אוטומטית לאחד משני המחנות. הוא ביקש מישהו שלא חייב לבחור מראש בין נתניהו לבין המחנה שמתנגד לו, ושלא נכנס לכנסת עם רשימת שותפים וחרמות שסוגרת לו כמעט את כל האפשרויות עוד לפני שהחל לדבר.
להפסיק להתנצל
והנה, שבועיים אחרי הבחירות, אנחנו כבר רואים כמה האפשרות הזאת הייתה חסרה. נתניהו מדבר על אחדות, אבל אין כרגע סימנים לכך שהוא מוכן לשלם מחיר פוליטי משמעותי כדי להגיע אליה. בגוש של איזנקוט בוחנים את האפשרויות שעומדות בפניהם, וכשהמספרים לא מסתדרים מתחילים להגיע שוב לאותה שאלה ישנה: האם נשענים על החרדים, האם נשענים על הערבים, ואיך עושים את זה בלי לפרק את ההבטחות שניתנו לבוחרים במהלך מערכת הבחירות.
זה בדיוק המקום שבו בוחרי וינטר והנדל צריכים להפסיק להתנצל. הם אלו ניסו לברוח מאותה פוליטיקה קטנה ומכוערת. הם אמרו שהם לא רוצים להיות עוד חלק מהמשחק שבו כל מערכת בחירות הופכת למשאל עם על נתניהו, ואחריו מתחיל מרוץ למצוא את הדרך שבה הגוש שלהם יוכל לנצח את הגוש השני. הם רצו לראות אם אפשר להכניס לכנסת אנשים שמגיעים עם תפיסה קצת אחרת של השותפות הפוליטית בישראל.
הדרך הבטוחה לא להביא שינוי
האם הם הצליחו? לא. שתי המפלגות לא עברו את אחוז החסימה. זאת עובדה כואבת למי שהצביע להן. אבל למעשה, קשה לחשוב על זמן שבו הצורך הזה היה ברור יותר. אנחנו נמצאים אחרי מערכת בחירות שבה אף אחד מהמחנות הגדולים לא הצליח לקבל הכרעה מוחלטת, ובמקום שהמצב הזה יכריח את הפוליטיקאים למצוא שפה חדשה, הוא מחזיר אותם לאותם חדרים שבהם הם מנסים לסגור עסקאות עם מי שרק לפני רגע הבטיחו לבוחרים שלהם שלא יהיו שותפים שלהם. כל צד מנסה למצוא את הדרך שבה יוכל להקים ממשלה בלי לתת יותר מדי למי שיושב בצד השני.
וזה גם מחזיר אותנו למילואימניקים. לאנשי המילואים שהפכו במשך שנים לסמל של היכולת של החברה הישראלית להתגייס כשצריך. עכשיו, כשצריך לנהל את המדינה אחרי תקופה כל כך קשה, חלק מהפוליטיקאים מוכנים להישען על אצבעות של מי שהם עצמם תיארו לפני הבחירות כשותפים בעייתיים מאוד במקרה הטוב - ותומכי טרור במקרה הרע.
בסוף, אפשר להתווכח עם הבחירה של מי שהצביע ל"גוש השלישי" ולטעון שהיא לא הייתה הבחירה האסטרטגית הנכונה. אבל כשהכנסת כבר חוזרת לאותם הרגלים ישנים ורעים, אי אפשר לדרוש מהם להתנצל על כך שהם ביקשו משהו אחר. מי שמבקש עכשיו מהבוחרים האלה להתחרט בעצם אומר להם שבפעם הבאה לא יחפשו מפלגה חדשה, כי אם היא תיכשל האחריות תהיה שלהם - וזו הדרך הבטוחה ביותר להשאיר את הכנסת בדיוק כפי שהיא. ואם אחרי הבחירות אנחנו חוזרים שוב לאותה פוליטיקה של חרמות, גושים וחשבונות הישרדות, אולי הבעיה היא לא באנשים שניסו לצאת מהמשחק הזה. אולי הבעיה היא במשחק עצמו.