אין ספק שעל מדינת ישראל עברו שבע שנים מטלטלות. חמש מערכות בחירות אחת אחרי השנייה, מגפת קורונה וכמובן 7 באוקטובר והמלחמה שהגיעה אחריו. אזרחי המדינה חוו מציאות לא יציבה, כשהדבר שהעיב עליה לאורך כל הדרך הוא הפוליטיקה הרעועה, שהחלה בסירוב של ליברמן לשבת עם נציגי המפלגות החרדיות עוד ב-2019 ולגרור את כולנו לבחירות. אלא שאתמול (ה') נראה שליברמן שכח מהעיקרון שהחזיק בו כל השנים, ובעצם אמר לכולנו: "הכל היה סתם".
יותר גרוע מבנט
במשך שנים יו"ר "ישראל ביתנו" לא הסתפק בסירוב לשבת עם החרדים, אלא הפך אותו לדגל. הוא הצהיר שוב ושוב שאין בכוונתו להיכנע לדרישות שלהם ולאפשר להם לקבוע את סדר היום של המדינה. העמדה הזו לא הייתה עוד הבטחה שנשכחה אחרי יום הבחירות - היא הייתה אחת הסיבות המרכזיות לכך שישראל הלכה שוב ושוב לקלפי. והנה, אחרי שבע שנים, אותו ליברמן עצמו מוכן לפתוח את הדלת לחרדים. האיש שהבטיח שלא ייכנע להם מוכן עכשיו לנהל איתם משא ומתן כדי להרכיב ממשלה. אז בשביל מה עברנו את כל זה?
אביגדור ליברמן היה אולי האדם שהחזיק את המדינה בגרון במשך כל כך הרבה זמן בגלל הסירוב שלו להתפשר. הוא ידע שלא תהיה ממשלה בלי החרדים, ובכל זאת בחר פעם אחר פעם להציב מחדש את הקו האדום הזה, עד שהמציאות התרסקה לו בפרצוף. זה מזכיר את מה שעשה שותפו ל"גוש השינוי", נפתלי בנט, ב-2021. גם בנט הגיע לבחירות עם הבטחה ברורה, וגם הוא ויתר עליה כשהבין שזו הדרך היחידה להקים ממשלה. אלא שהמקרה של ליברמן מכעיס אפילו יותר: אצל בנט הוויכוח היה על הרכב הממשלה, ואילו אצל יו"ר "ישראל ביתנו" הסירוב לחרדים הפך במשך שנים לאחת הסיבות לכך שהמדינה נגררה שוב ושוב לבחירות. עכשיו מתברר שהעיקרון הזה היה גמיש הרבה יותר ממה שסיפרו לנו.
"גוש השינוי"
הצביעות של ליברמן לא נעצרת רק בו. היא משקפת היטב את ההתנהלות של מי שהקפידו לקרוא לעצמם "גוש השינוי". אותם אנשים שיצאו לרחובות, הפגינו וצעקו במשך שנים שהחרדים אינם יכולים להמשיך להתחמק משירות, לצד פוליטיקאים שהפכו את גיוס החרדים לדגל המרכזי שלהם, מוכנים עכשיו להקים ממשלה עם אותם חרדים בדיוק. פתאום יש זמן לחוקק חוק גיוס בהסכמה, פתאום אפשר לנהל משא ומתן ולמצוא פשרות. רק הדחיפות, כך נראה, נעלמה.
עד אתמול המילואימניקים קרסו תחת הנטל וצה"ל היה זקוק נואשות לעוד חיילים. אי־גיוס החרדים הוצג כמשבר לאומי שאסור לדחות אפילו ביום אחד. עכשיו אפשר לשבת בנחת ולדון במתווה מוסכם. צה"ל כבר לא צריך חיילים? המילואימניקים כבר לא שחוקים? קשה שלא לתהות אם גיוס החרדים באמת היה כל כך חשוב לגוש הזה, או שהוא פשוט שימש אותו במאבק הפוליטי. אפשר לבקר את אנשי הימין שהצטרפו לקריאה של "גוש השינוי" על כך שהיו אידיוטים שימושיים, אבל רובם, כולל אני, עדיין מאמינים שגיוס חרדים אמיתי הוא צו השעה. כל ממשלה שתטאטא את הבעיה אל מתחת לשטיח ראויה להתנגדות - בלי קשר לזהות העומדים בראשה.
חייבים לתת תשובות לציבור
יתרה מכך, ההתרפסות של גוש השינוי בפני החרדים עלולה לעלות לו ביוקר בבחירות הבאות. אחרי שנים שבהן בנה את עצמו על ההבטחה לשנות את היחסים עם המפלגות החרדיות, קשה לראות איך יוכל להמשיך למכור לציבור את אותה סיסמה. אם יישבו עם החרדים בממשלה וייכנעו כמו כולם לסחטנות הפוליטית שלהם, הם לא יוכלו בפעם הבאה להבטיח שישנו את כללי המשחק מולם. וכשהציבור ייגש לקלפי, יהיה להם קשה להסביר מה בדיוק השתנה ולמה כדאי להצביע דווקא להם.
ואם נחזור לליברמן עצמו, הוא זה שיצטרך לספק לציבור הכי הרבה תשובות. שבע שנים הוא הציב את החרדים כקו אדום, ובגלל הסירוב הזה ישראל שילמה מחיר פוליטי כבד שכעת נדמה שנפתר ברגע. אז אם היום אפשר להתפשר, למה לא היה אפשר לעשות את זה לפני שבע שנים? אם היום אפשר למצוא פתרונות, למה המדינה הייתה צריכה לעבור את כל הסחרור הזה? ליברמן לא צריך עכשיו להתייצב מול המצלמות ולהסביר לנו למה שינה את דעתו, אלא להתחיל בלפרט למה מלכתחילה גרר את כולנו למצב הזה.