יש משהו כמעט בלתי נתפס בפער שבין עוצמת האירוע ששינה את ישראל לבין התוצאה הפוליטית שלו. כ-1,200 נרצחים, מחדל ביטחוני חסר תקדים, מלחמה ארוכה ומשבר אמון עמוק בממשלה - וכל זה לא הוביל למעבר טקטוני בין הגושים. אפשר היה לצפות שהאסון הלאומי יטלטל את מפת ההצבעה, שמצביעי ליכוד ינטשו בהמוניהם ושגבולות המחנות הפוליטיים יצטיירו מחדש. אבל מסתבר שהמציאות מורכבת הרבה יותר.
אנשים יכולים להיות מאוכזבים מנתניהו, לבקר אותו ובכל זאת להישאר באותו מחנה
מסתבר שהכעס על הממשלה לא בהכרח מתורגם להצבעה למפלגה אחרת. נאמנות פוליטית אינה מתאדה ברגע אחד, גם כשהאירועים מספקים סיבות כבדות משקל לחשבון נפש. אנשים יכולים להיות מאוכזבים מנתניהו, לבקר את הממשלה ולדרוש ועדת חקירה ובכל זאת להישאר באותו מחנה. זה אולי מתסכל את מי שמאמין שהאחריות למחדל אמורה להוביל בהכרח להחלפת שלטון, אבל המספרים מראים שזו המציאות בפוליטיקה של העם הנבחר.
סרטוני סושיאל ינצחו את אירועי המלחמה?
בכדי להעביר קולות מגוש נתניהו לגוש השינוי, נקטו האסטרטגים בכלי המעודכן ביותר לשנת 2026: משפיעני הרשת. אך ביום שאחרי נשאלת השאלה: אם אסון בסדר גודל כזה לא הוביל, כשלעצמו, לשינוי דרמטי במפת הגושים, מדוע יש מי שייחסו לסרטונים בטיקטוק פוטנציאל לחולל מהפך? האם באמת אפשר להניח שסרטונים ויראליים, גם כשהם מעוררים סערה ומייצרים שיח, ישנו את עמדותיהם של מצביעים שהחזיקו בהן במשך שנים למרות כל אירועי המלחמה?
כמובן, אין פירוש הדבר שלרשתות החברתיות אין השפעה. הן יכולות לעצב סדר יום, להכניס נושאים לשיחה הציבורית, להגיע לצעירים ולהניע אנשים לפעולה. אבל יש מרחק בין לייצר רעש לבין לשנות הצבעה, ובין סרטון שכולם מדברים עליו לבין שינוי במספר המנדטים בקלפי.
האלגוריתם מתגמל סערה, הרחוב מתגמל פוליטיקה של זהויות
הבעיה מתחילה כשמבלבלים בין תהודה דיגיטלית לבין כוח פוליטי. האלגוריתם מתגמל סערה, תגובות ושיתופים. הקלפי מתנהלת לפי מערכת מורכבת הרבה יותר, הרחוב מתגמל פוליטיקה של זהויות, אמון, אינטרסים, הרגלים ותפיסות דתיות. אפשר לייצר מיליוני צפיות בלי לשכנע אפילו אלפי מצביעים להחליף מחנה. ואפשר גם לייצר שינוי אמיתי בלי להפוך לוויראליים. אלה שני עולמות שאולי נפגשים, אבל לא.בהכרח משפיעים עמוקות זה על זה.
צריך להבין מדוע מצביעים נשארים נאמנים למחנה שלהם גם אחרי אירועים שמטלטלים את חייהם
הלקח הזה רלוונטי במיוחד לגוש השינוי, שמבקש לתרגם את הכעס על הממשלה לכוח פוליטי. אי אפשר להסתפק בתחושה שהציבור כבר מבין, שהסרטון הנכון עוד רגע ישבור את הכלים או שהסערה התורנית תעשה את העבודה.
צריך להבין מדוע מצביעים נשארים נאמנים למחנה שלהם גם אחרי אירועים שמטלטלים את חייהם, מה גורם להם לתת אמון בחלופה, ואיך בונים תשתית פוליטית שמסוגלת להפוך ביקורת לתמיכה. בלי תשובות לשאלות האלה, גם קמפיין רשת מוצלח עלול להישאר בעיקר קמפיין רשת מוצלח. ובין אם ישראל תלך לבחירות חוזרות ובין אם יידרשו צעדים מהותיים שיחייבו את תמיכת הציבור, כל הצדדים, ובעיקר גוש השינוי, צריכים לחשב מסלול מחדש.
המציאות הפוליטית מורכבת הרבה יותר מקמפיין השפעה ברשת, והדרך לשינוי עוברת בשכנוע, באמון וביכולת להציע לציבור חלופה שהוא רוצה לבחור בה, תוך פנייה לזהות העמוקה ביותר של הבוחר. סרטונים שמדברים להגיון הטכני חסרי משמעות כמעט בהקשר הזה. כי אם השבעה באוקטובר לא חולל את התזוזה הפוליטית שעליה קיוו רבים, והיה קשה להניח שכמה סרטונים ויראליים יעשו את העבודה במקומו - כעת זה גם מוכח.