יש בדיחה על יהודי אחד שבא לרב שלו ושאל אותו האם צריך להצביע בבחירות. הרב התמה השיב לו שלא רק שצריך להצביע - אלא שמדובר במצווה. "מה, כמו אכילת מצה?" שאל היהודי, ולכך ענה הרב: "כמו אכילת מרור". במקום מסוים, הבדיחה הזו מבטאת את תחושותיהם של רבים מאלו שיתייצבו מחר בקלפי - במיוחד אנשים המגדירים את עצמם מהצד הימני של המפה הפוליטית.
משנאת מרדכי - ולא מאהבת המן
לאותם אנשים, שלשול המעטפה לתיבה ילווה גם בתחושת בחילה קלה. הסיבה היא שההצבעה לא תיעשה בלב שלם. או כמו שרבים הגדירו זאת: "לא מאהבת מרדכי, אלא משנאת המן". לא כי אני חושב שנבחר הציבור ששמו מתנוסס על הפתק שאבחר הוא המוצלח ביותר מבין כולם, אלא כי כולם גרועים - והוא פשוט הרע במיעוטו.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
כשמנסים לצלול ולהבין מה מוביל לאותה תחושה, אפשר לחשוב על כמה סיבות. השנים האחרונות ומערכות הבחירות שנלוו אליהן גרמו לרבים בציבור להתעניין יותר בנעשה בכנסת, וכך נחשפו גם הצדדים המכוערים יותר של המשכן. אולי אלו גם הקמפיינים המכוערים של הפוליטיקאים מכל הצדדים, שהקפידו להתעסק במה שרע בצד השני ולהציג אותו כרוע המוחלט, במקום להתמקד בטוב שהם עצמם יכולים להביא. אבל ייתכן שהסיבה המרכזית לתחושת המיאוס הזאת נעוצה דווקא באירוע שטלטל את המדינה כולה.
מ"ביחד ננצח" - לפוליטיקת הגושים
ב־7 באוקטובר 2023 התחלנו להבין את מלוא עוצמת הטראומה שניחתה עלינו ביום בהיר, לאחר שנים שבהן התנהלה ישראל בתוך קונספציה. אותו יום טמן בחובו שתי מחשבות מרכזיות בציבור הישראלי. הראשונה הייתה "ביחד ננצח", מתוך ההבנה שבמקום מסוים, גם הפירוד והמחלוקות הביאו אותנו לאותו בוקר שחור. השנייה הייתה "כולם הביתה" - הרצון לקבל פוליטיקה חדשה, שלא היה לה חלק במחדל.
אם נסתכל שלוש שנים קדימה ונבחן מה נותר משתי הסיסמאות האלה, התוצאה לא תהיה אופטימית. תחושת האחדות הציבורית הלכה ודעכה בתוך חודשים, ואולי נשארה, במקרה הטוב, בקרב אנשי המילואים ורבים מהציבור המשרת, שעדיין נושאים בנטל. אפילו המילה "ביחד" קיבלה גוון פוליטי, לאחר שנבחרה לשם מפלגתם של בנט ולפיד. גם את "כולם הביתה" הספקנו לשכוח. אף שבכנסת הקרובה עתידים לכהן חברי כנסת חדשים רבים, פוליטיקת הגושים נותרה כשהייתה - ואיתה גם התקיעות הפוליטית שאחראית לרבות מהבעיות שלנו.
הגיע הזמן למשהו חדש
ייתכן שהצפרדע שניאלץ לבלוע כשנחליט איזה פתק לשלשל מחר נובעת מאותה תחושת החמצה: למרות האסון הגדול ביותר שקרה למדינת ישראל, כמעט שלא למדנו דבר. אחינו ואחיותינו נרצחו במיטותיהם, בלי שמחבלי החמאס הארורים שאלו אותם לאיזה גוש הם מצביעים, ואם הם בעד ביבי או נגדו. ובכל זאת, אנחנו שוב עסוקים בחישובים פוליטיים שכוללים אחוז חסימה והסכמי עודפים.
אולי משום כך ההחלטה שנקבל מחר, עם כל הבחילה שתלווה אליה, משמעותית יותר מעוד פתק בקלפי בעוד מערכת בחירות. היא הזדמנות לדרוש פוליטיקה אחרת - כזו שתדע לשים את טובת המדינה לפני האינטרסים המפלגתיים, ותזכור שגם אחרי הבחירות נצטרך לחיות כאן יחד. אם נבחר נכון, אולי נוכל סוף־סוף לומר: "עד כאן. הגיע הזמן למשהו חדש. והפעם באמת".