השבוע שחה לי חברה מהשמאל האמיתי (לא מרכז-שמאל, שמאל-שמאל): "הממשלה האידיאלית לאור המצב היא ממשלת ליכוד ואיזנקוט שיקימו ממשלה ויתמקדו בפירוק האוטונומיה החרדית שזה הנושא הקריטי ביותר לעתידה של מדינת ישראל. לממשלת שינוי צרה לא תהיה לגיטימציה ציבורית לעשות את מה שצריך לעשות." האמת שהופתעתי לשמוע מאשת מחאה נאמנה אמירה כזו. "אבל אין סיכוי שזה יקרה" הוסיפה, ואני חזרתי למרוט שערות.
התפלגות הכוחות במפה הפוליטית הביאה אותנו למבוי סתום, לא רק בסוגיה החרדית, אלא בסוגיות ליבה קריטיות נוספות בהן מדינת ישראל זקוקה להתפכחות, להתחדשות ולעוצמה המשותפת של כלל הכוחות הציוניים בכנסת שיאזנו זה את זה ויביאו יחד לפתרונות חיוניים לאתגרים העצומים שלפנינו.
אז בואו נדבר רגע על ה"אין סיכוי שזה יקרה" הזה, שאני שומעת שוב ושוב כבר יותר משלוש שנים, עוד לפני 7.10 הנורא.
בימי הרפורמה המשפטית והמחאה בתגובה לה, שיצרו טלטלה אדירה ברחובות ובמערכות, כל מי שדיבר על "הסכמות" נרמס בזירה התקשורתית, ברשתות ובידי ההמון הזועם. כל מאמצי הפשרה בבית הנשיא נתקלו בחומה בצורה של התנגדות משני הצדדים וזאת גם אחרי שכבר נרשמו על הדף נוסחאות שגובשו במשותף על ידי אנשי מקצוע ומומחים משני צדי המתרס והציעו מענה ראוי לצורך באיזון מחודש בין שלוש הרשויות. הפוליטיקאים כנראה העריכו שהבייס שלהם דורש "ניצחון מוחלט", וכל אחד היה סבור שהמחנה שלו נמצא כפסע ממנו. אז הם חישבו את חישוביהם והגיע למסקנה שזה לא הרגע להיכנע למחנה הנגדי ולחתוך הפסדים, ושמדינת ישראל תמשיך לבעור.
וכך, הנהגה פוליטית וציבורית, השבויה בקונספציות מחנאיות ובחישובי השרדות פוליטית, אפשרה לנו להידרדר לתהום מתוך שכרון כוח ומהפכנות מדומיינים. האמנתי אז לכנות כוונותיהם וחששותיהם של רוב הישראלים שהפגינו זה מול זה כשהם נושאים בידיהם את אותו הדגל, אך חפשתי בעיניים כלות אחר מבוגר אחראי או מנהיגות שפויה שתבין שאנו דוהרים לעבר אסון ותאמר שיש דרך אחרת. לרוחב כל המפה הפוליטית כמעט ולא נמצא כזה.
גם אז שמעתי מישראלים רבים, משני הצדדים: "הדבר הנכון הוא להגיע להסכמות. אבל אין סיכוי שזה יקרה".
וזו, חבריי וחברותיי אמירה המנוגדת במהותה לרוח הציונית שהביאה אותנו עד הלום. הרצל שמע "אין סיכוי" לפני הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ואחריו, וכך גם רבים וטובים שבאו בעקבותיו. מול כל פרץ של חזון ויוזמה תמיד עמדו מנגד מצהירי ה"אין סיכוי", והפנו את גבם למפעל הציוני האדיר שהלך והתרקם בידי אלה שהמשיכו לחלום ולתחבל תחבולות ליצירת יש מאין, במקום לחשב סיכויי הצלחה.
לא אנשי ה"אין סיכוי" ייבשו ביצות, נלחמו במלריה, הקימו את הקיבוצים או את ההתיישבות ביו"ש. לא הם פתרו את בעיית המים של מדינת ישראל והביאו בשורה לארצות מדבריות צמאות, או גידלו ירקות על חולות הים בגוש קטיף. לא הם השמידו שישה צבאות אויב תוך שישה ימים, הצילו את ישראל במלחמת יום הכיפורים או רצו לתוך האש בשמחת תורה התשפ"ד. גם לא ידוע על אף יזם הייטק שאמר "אין סיכוי" ונמנה עם אלה שעשו אקזיט והפכו את ישראל למעצמה טכנולוגית עולמית.
ולכן מפתיע כמה אנשים טובים, ערכיים ואוהבי ישראל מושכים בכתפיהם ואומרים: "זה מה שנכון, אבל אין סיכוי".
אני מעדיפה, כמובן, את אנשי ה"זה מה שנכון, אבל אין סיכוי" על פני אנשי ה"נמות ולא נתפייס", אבל מזמינה את כולנו להפסיק לחשב חישובים. בואו נדבר בקול ומעל כל במה על מה שנכון ונצרך לנו כל כך.
רגע לפני הבחירות, כשנתוני התיקו הצפוי או הרוב הקלוש עומדים מול עינינו, בואו נפסיק לנבא סיכויים - ונפעל להגדלתם. לא צריך להיות מומחה פוליטי כדי לראות את המבוי הסתום שהמערכת הפוליטית שלנו נמצאת בו, וכדי להבין שמה שנדרש כדי לחלץ את מדינת ישראל מהמחנאות, מהקיטוב ומשיתוק המערכות אליהם הדרדרנו, הוא ממשלה ציונית רחבה, שתכלול את כל מי שטובת מדינת ישראל חשובה לו יותר מטובת המחנה שלו. אולי הרעיון שאנשים יאזרו אומץ להפרד מהמחנה הפוליטי שלהם ויתמכו במפלגה הקוראת לממשלה ציונית רחבה טרם הבשיל, אך אם מאות אלפי ישראלים מהמחנות השונים, רגע אחרי שיכניסו פתק לקלפי, יפנו אל ההנהגה שבה תמכו, וידברו בקול ברור על מה שהם כבר יודעים שנכון ונצרך, אולי ביום שאחרי מחר, אכן יהיה לנו סיכוי.
ניצה פרקש היא תושבת עלי, חברה בהנהגת "הרבעון הרביעי"