מיכאל ביטון, מיכל וולדיגר, אורי מקלב, קארין אלהרר, אופיר סופר ועוד חברי כנסת מסורים הבינו שהם לא יהיו חלק מהכנסת הבאה. הרשימה הזו חוצה מחנות - מקואליציה ועד אופוזיציה, מימין ועד שמאל - אך לכולם מכנה משותף מובהק: הם נחשבים ח"כים "חברתיים". עיקר עשייתם הוקדשה לרווחה, לפריפריה, למתמודדי נפש, לחינוך המיוחד, ועוד.
יש הרבה סיבות לכך שהח"כים הללו לא יהיו בכנסת הבאה, אישיות וציבוריות; יש הרבה גורמים לכך - ראשי המפלגות, חברי המרכז ועוד. אבל אי אפשר שלא לתהות אם יש כאן גם משהו נוסף, תסמין של בעיית עומק בשיח הפוליטי כולו: עיסוק בנושאים חברתיים, שהיה בראש מעייניהם של חלק מהח"כים שנפלטו מהמערכת, פשוט לא נתפס כמשהו שיש לו מספיק ביקוש בבחירות הקרובות.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
הבעיה עמוקה יותר
האם רחשי הציבור, תשומת הלב שלנו, אינם נתונים לנושאים חברתיים? האם מדיניות רווחה אינה חלק נכבד מסדרי העדיפויות שלנו? הרי לכאורה שנות המלחמה הולידו קשיים רבים ואיתם רגישות רבה יותר. אבל בסוף, כשמסתכלים על מפת הכנסת המסתמנת - נראה כאילו הנושאים החברתיים נדחקו לשוליים. מדיניות רווחה אינה חלק נכבד מקמפיינים פוליטיים ולא עולה כשאלה בחוגי בית.
אלא שהבעיה העמוקה יותר אינה חוסר אכפתיות, אלא הדרך שבה התרגלנו להגדיר מהי 'פוליטיקה'. ביטחון, כלכלה, יחסי חוץ - אלה נושאים פוליטיים. עליהם מתווכחים, עליהם מצביעים, אותם אנחנו מחפשים אצל מועמדים ומפלגות. אבל חינוך, בריאות ורווחה? איכשהו אלה הפכו ל"נושאים חברתיים". הם חשובים, כמובן, אבל הם נתפסים כאילו הם נמצאים ליד הפוליטיקה, מהצד, לא הדבר האמתי.
אנחנו יכולים להיות מאוד מודאגים ממערכת החינוך, לכאוב את המחסור במענים רפואיים, לדבר על הצורך של הפריפריה - ועדיין לא לחשוב על זה כעל שאלה פוליטית. כאילו זו בעיה שצריך לפתור, אבל לא בהכרח באמצעות "הפוליטיקה". אבל בפועל, גם כאן יש מדיניות, תקציבים, חקיקה, אחריות של משרדי ממשלה והחלטות של נבחרי ציבור. זו לא רק בעיה חברתית, זו גם שאלה פוליטית.
הציבור צריך לתת דין וחשבון
אנחנו רואים איך שר התיירות קיבל לידיו לפני למעלה משנה גם את תיקי הבריאות, הרווחה והשיכון כאילו היו תוספת קטנה שניתן לנהל "על הדרך", ואין על זה מחאה בשיח בדרך לקלפי. אנחנו לא שמים את הבעיות הללו במרכז ולא דורשים מהמפלגות להפנות תשומת לב גם לנושאים הללו.
כמי שניסתה לסייע לח"כ מיכל וולדיגר במאבקה החשוב לטיוב מערכת בריאות הנפש, נוכחתי לדעת עד כמה קשה לייצר עניין ציבורי ותקשורתי סביב נושאים כאלה. לא מפני שהם אינם חשובים, אלא מפני שאנחנו לא רגילים לחשוב עליהם כעל סוגיות פוליטיות. בריאות הנפש נתפסת כמדיניות רווחה, כעניין חברתי שנמצא בשוליים, כמערכת ש"רק" צריך לשפר. לא כנושא שנבחרי הציבור אמורים להיאבק עליו, ושעל הציבור לדרוש מהם דין וחשבון עבורו.
לעומת זאת, במאבק אחר שניסיתי לסייע בו - מאבק משפחות המילואים והצורך בהגדלת הגיוס - היה משהו אחר. גם שם עסקנו בצרכים אקוטיים ובמדיניות שמשפיעה באופן ישיר על החיים של אנשים. אבל הפעם היה לנו ברור שאנחנו בתוך שאלה פוליטית. גיוס קשור לביטחון, וביטחון הוא בעינינו פוליטי. ברור שהממשלה צריכה להחליט, שהכנסת צריכה לעסוק בזה, ושאפשר לדרוש מנבחרי הציבור תשובות.
למה על גיוס אנחנו יודעים מיד לומר שזו פוליטיקה, ועל בריאות הנפש פחות?
בשני המקרים מדובר במדיניות ציבורית. בשני המקרים אפשר לשנות מציאות באמצעות עשייה פוליטית. אבל ההבדל הוא לא במהות של הנושא, אלא באופן שבו התרגלנו להסתכל עליו. כשמדובר בביטחון, אנחנו יודעים שהדרך לשינוי עוברת דרך הפוליטיקה. כשמדובר ברווחה, איכשהו אנחנו פחות בטוחים שזה כך.
לקראת השינוי הפרלמנטרי והבחירות הבאות, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו לא רק אילו נושאים חשובים לנו, אלא מה אנחנו מוכנים לראות כחלק מהפוליטיקה שלנו. האם אנחנו רוצים שנושאי חברה, רווחה, חינוך ובריאות יהיו חלק מהשיח הפוליטי שלנו? האם אנחנו נצביע בבחירות עבור אנשים שרואים בעיסוק בנושאים הללו חלק מהשליחות הציבורית שלהם? האם אנחנו דורשים שנושאים שאין להם תמיד את הכותרת הבוערת ימשיכו לקבל מקום סביב שולחן מקבלי ההחלטות? אלו שאלות פוליטיות שעלינו האחריות להשמיע אותם בשיח הציבורי.
השמיכה קצרה, וכשמושכים אותה שוב ושוב רק לכיוון המדיני-ביטחוני - כל השאר נשאר חשוף. לפוליטיקאים נוח למקד אותנו לשם: שם נמצאים האיומים המיידיים, הכותרות הבוערות והרגשות שמביאים מצביעים לקלפי. אבל האחריות לשנות את הכללים מוטלת עלינו. זה מתחיל ברגע שבו נפסיק לשאול בכנסי בחירות רק "מה תעשו בביטחון?", ונתחיל לדרוש תוכניות עבודה מדידות, תקציבים ומחויבות ברורה גם לבריאות, לחינוך ולרווחה. אם לא נדרוש מהמועמדים שלנו להילחם על "החיים עצמם", נתעורר ביום שאחרי הבחירות בלי החברה ששווה להילחם עליה.
שירה שור-במברגר היא מובילת פיתוח אסטרטגי בארגון יסודות לחינוך, תורה ודמוקרטיה.