רק לפני מספר חודשים, ההשוואה בין מנסור עבאס לבין פעיל ההסברה יוסף חדאד הייתה מספיקה למחנה שקורא לעצמו "מחנה הימין" להוציא את כל התותחים הכבדים. כך קרה כשאיזנקוט הביא את חדאד כדוגמה לערבי שהליכוד מוכנים ללכת איתו, וחטף בתגובה על ההשוואה המקוממת - ובצדק. אבל הסערה שהייתה סביב חדאד בשבוע האחרון מוכיחה שככל הנראה גם אז - מה שהוביל את מחנה תומכי נתניהו לא היה דאגה לחדאד או לערכי הימין, אלא משהו שונה לגמרי.
הדבר היחיד שהשתנה
כי יוסף חדאד לא השתנה מאז אותה השוואה מעליבה. הדבר היחיד שהשתנה היה המקום שלו במפה הפוליטית. כשהוא היה פעיל הסברה שמשרת את הנרטיב של המחנה הלאומי, היה נוח מאוד לספר את סיפורו. ערבי ישראלי שנלחם בצה"ל, מדבר בזכות ישראל, תוקף את אויביה ומבקש להשתלב בתוך החברה הישראלית. הנה ההוכחה שאפשר לחצות את השסע, הנה החיבור בין ימין לבין החברה הערבית - משהו שאפשר להתגאות בו.
אבל ברגע שחדאד נכנס לפוליטיקה, הצטרף לעופר וינטר במקום השני ברשימת "עמך ישראל" ולמעשה חבר למפלגה שראש הממשלה רואה ככזו שמאיימת על הגוש שלו - הסיפור השתנה. פתאום עולה הצורך לבדוק את הארכיון ולבצע סיכול ממוקד לפעיל ההסברה שתרם שנים רבות מחייו למדינת ישראל באמצעות סרטונים ישנים, כשכל משפט שאמר לפני שנים הופך למבחן נאמנות.
אפשר לחלוק על חדאד
חשוב לומר - הטענה הימנית שאי אפשר להשלים עם אותן עמדות שחדאד הביע אז היא טענה לגיטימית. פעיל ההסברה עצמו לא הכחיש את הדברים. להפך, הוא הסביר כי שינה את תפיסתו בעקבות שומר החומות וביתר שאת בעקבות 7 באוקטובר. גם וינטר אמר במפורש שהוא גאה ביכולת של אדם לשנות את עמדותיו. אבל אם אדם רשאי לשנות את דעתו רק כשזה מסתדר בתוכנית של המחנה, ואם לא ישתמשו בעבר שלו כדי להסביר למה הוא כבר לא מספיק ימני - הבעיה אינה יוסף חדאד.
כי יש הבדל בין מחלוקת אידיאולוגית לבין מבחן כדאיות פוליטי. אפשר לחלוק על חדאד ולומר שטעה בעבר. אפשר אפילו לטעון שהשינוי בעמדותיו אינו משכנע למול סרטונים שעלו גם אחרי שומר החומות או בתחילת התמרון בעזה. אבל אי אפשר מצד אחד לומר שערבי ישראלי כמו חדאד הוא בדיוק ההוכחה לכך שהמחנה הלאומי אינו שבוי בזהות ובמגזר, ומצד שני להתייחס אליו כבעיה ברגע שהוא הופך למתחרה פוליטי.
הבעיה היא המנדטים
וזה לא אומר שצריך להתעלם ממעשיו ומהתבטאויותיו של חדאד. אם אדם נכנס לפוליטיקה, הציבור רשאי לבחון את עברו ואת התהליך שעבר לאורך השנים. אבל אם כבר פותחים את הארכיון, כדאי לפתוח אותו עד הסוף. אם עמדות עבר הן מבחן שמכריע מי ראוי להיכנס למחנה הלאומי ומי לא, אי אפשר להחיל אותו רק על מי שמאיים לקחת ממנו מנדטים. צריך לבחון באותה זכוכית מגדלת גם את אנשי המחנה עצמו, כולל את ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נאום בר אילן בו הציג את חזונו לפיתרון שתי המדינות.
אפשר וצריך להתווכח עם יוסף חדאד על הדברים שאמר בעבר, אבל אסור להתעלם מאלו שהוא מבטא בהווה ומהתרומה האדירה שלו, רק כי זה לא מסתדר פוליטית. כי אם כללי המשחק הם שעמדות עבר הופכות בן רגע אדם מ"נכס" לבעיה, אז לפחות כדאי להודות ביושר: הוויכוח כאן כבר מזמן לא רק על אידיאולוגיה. הוא גם, ואולי בעיקר, על מי מחזיק במנדטים.