א. חג בלי מקום
כמעט בכל חג בלוח השנה העברי, אנחנו, הנשים, שותפות מלאות. אנחנו מתפללות את אותן תפילות, שומעות את אותה קריאה בתורה ועוסקות בהלכות החג כמו כולם. בראש השנה אנחנו עומדות מול תקיעת השופר, ביום כיפור צמות ומתפללות עד נעילה, ובתשעה באב יושבות על הרצפה ואומרות קינות. ולצד כל זה, אנחנו גם אלו שמעבירות את המסורת: את הסיפורים, את המנהגים ואת הטעמים של הבית. החגים שייכים לנו בדיוק כמו לגברים.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
ואז מגיע שמחת תורה. החג שחוגג את סיום התורה ותחילתה, זו שניתנה לכל עם ישראל. וכאן ההתרחשות המרכזית עוברת, כמעט כולה, אל מעבר למחיצה. הגברים רוקדים במעגלים, מחבקים את ספרי התורה, עולים לתורה אחד אחרי השני, עד הילד האחרון תחת הטלית. ואנחנו עומדות בעזרת הנשים, נשענות על המעקה, מסתכלות למטה או מעבר למחיצה, מחפשות את הילדים בתוך ההמון, מחכות שהשמחה תיגמר ונוכל ללכת הביתה לסעודה.
זה לא נאמר בכעס. זו פשוט התמונה. חג של שמחה, שבו חצי מהקהל צופה בשמחה של החצי השני.
ב. לא הצורך שלי, אבל הצורך של אחרות
אני רוצה להיות כנה: לי זה אף פעם לא היה חסר. כרווקה לא הלכתי לבית הכנסת בשמחת תורה, וגם כשהתחתנתי, לפני שנולדו הילדים, לא באמת היה לי שם מה לעשות. אין בי צורך לקרוא בתורה, וגם לא לרקוד עם ספר תורה. שמחת תורה שלי הייתה תמיד שקטה יותר. לעצמי.
אבל יש נשים שכן. נשים לומדות, תלמידות חכמים, וכל אלו שהתורה היא חלק מחייהן, שגם רוצות לשמוח בה ביום הזה בשמחת תורה אמיתית ולא רק לצפות בשמחה של אחרים מעבר למחיצה.
אני גרה בירושלים, ושם זה כבר קורה באופן טבעי. יש קהילות שבהן מעבירים ספר תורה לעזרת הנשים, והנשים רוקדות איתו במעגל משלהן. יש מקומות שבהם נשים קוראות בתורה במקביל לקריאה של הגברים, ויש מקומות שמקיימים בזמן ההקפות לימוד תורה של נשים לנשים. כל זה נעשה בתוך גדרי ההלכה, בלי לפרוץ שום גדר.
אבל לא זו התמונה בכל הארץ. בחלק גדול מבתי הכנסת זה בכלל לא על הפרק, ואישה שרוצה להיות חלק מהחג פשוט לא מוצאת לעצמה מקום. היא יכולה לעבור דירה, לחפש קהילה אחרת, או להשלים עם עזרת הנשים.
לי זה לא חסר, אבל אני מבינה את הצורך שלהן ואת החוסר שהן חשות בחג, ובעיניי הרצון שלהן מרשים וראוי.
ג. בשבילה
ואז נולדה לי בת, ומשהו השתנה. פתאום אני מסתכלת על עזרת הנשים אחרת. אני לא שואלת רק מה המקום שלי, אלא גם מה יהיה המקום שלה.
היום, כשהיא קטנה, היא עוד יכולה לרוץ לעזרת הגברים, לרקוד על הכתפיים של אבא שלה, לנשק את ספר התורה ולתפוס סוכריות. אבל אני יודעת שיום אחד, בלי הודעה מוקדמת, היא תמצא את עצמה מעבר למחיצה. ומשם תסתכל, כמו כולנו. ואני שואלת את עצמי מה היא תבין מזה. מה היא תלמד על החלק שלה בתורה, ועל המקום שלה בבית הכנסת.
אני יודעת שדברים משתנים מלמטה, לאט. סביר שבעוד כמה שנים גם קהילות שמרניות יותר ימצאו את הדרך שלהן לשלב נשים בחג, כל אחת בקצב שלה ובדרך המתאימה לה. אבל עד שזה יקרה, אני מציעה לעצור רגע ולתת את הדעת על תחושת החוסר של נשים רבות בחג הזה. אני לא קוראת למהפכה, ולא למאבק. רק מבקשת להעיר ניצוץ.
כי אני מדמיינת את שמחת תורה בעוד עשור. הבת שלי עומדת בבית הכנסת, והיא לא רק מסתכלת. אולי היא מחזיקה ספר תורה קרוב ללב, אולי היא לומדת עם חברותיה, ואולי היא בכלל בוחרת רק להסתכל בלי להיות פעילה, כמו אמא שלה. אבל הבחירה תהיה שלה. והשמחה בתורה, סוף סוף, תהיה גם שלה.