בשנת 1966 כשהיה כבן תשעים - קונרד אדנאואר, קנצלר מערב גרמניה לשעבר ומהמדינאים המזוהים ביותר עם גרמניה שלאחר המלחמה - ביקר בישראל. בארוחת ערב אליו הוזמן דיבר ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול על ששת מיליוני היהודים שנרצחו ועל השילומים שאינם מכפרים על חטאי גרמניה.
הדברים עוררו מתיחות והאירוע היה כפסע ממשבר דיפלומטי. אלא שאז הצד הישראלי כיבה את השריפה. אבא אבן, שר-החוץ נרתם, המשבר יוּשב והביקור נמשך.
אולי זו דיפלומטיה אחראית, אבל קשה להתעלם מן הפרדוקס: ראש ממשלת ישראל מעליב את קנצלר גרמניה ודווקא הצד הישראלי הוא הממהר להרגיע ולמנוע משבר. עשרים ואחת שנה לאחר השואה, והיהודים הם שפעלו למניעת פגיעה ברגשות גרמניה.
אולי אין זו חריגה. אולי פיצ'ר.
הציונות לא המציאה אותו.
במשך מאות שנים חיו יהודים בעולם נטולי ריבונות וכוח צבאי משלהם. שלומם היה תלוי במנהיג ובאנשי המקום. בסביבה זו נוצר תפקיד: השתדלן - זה שנשלח אל קברניטי השלטון כדי לבטל גזירה או לרכך צו.
כשאין צבא, יש היגיון בהתכופפות בלי להישבר. זו אינה פחדנות. זו הישרדות.
ואז חזרנו לארץ, בנינו מדינה והקמנו צבא.
הציונות לא ביטלה את הרפלקס, אך שינתה את המציאות שהולידה אותו. לפיכך נשאלת השאלה: מדוע, גם כשיש לנו כוח להגן על עצמנו, אותו רפלקס מסרב לעזוב?
בשנת 1936, במהלך המרד הערבי הגדול, אימצה הנהגת היישוב את מדיניות ההבלגה. ההגנה שמרה, התחמשה ונלחמה בתוקפים, אך העיקרון המנחה היה הימנעות מנקמה שאינה מבחינה בין ערבים מעורבים לבין אלה שלא. עיקרון זה לא מנע מהצד השני לנהוג בדיוק להפך ולפגוע באזרחים.
מדיניות ההבלגה עוררה מחלוקת ביישוב ובתנועה הרוויזיוניסטית. גם ז'בוטינסקי, שתמך בה בתחילת המרד מטעמים מדיניים, שינה בהמשך את עמדתו לנוכח התמשכות האלימות.
חברה שמוותרת על גבולות מוסריים עשויה לנצח אויב, אך עלולה לאבד משהו מעצמה. לצד-זאת, גם איפוק משדר מסר. מה קורה כאשר האיפוק אינו רק הכלל שאנו דורשים מעצמנו, אלא גם המעשה שהיריב לומד לצפות מאיתנו?
בשנת 1957 כבר לא היינו נשלטים. לצד מדינה וצבא גם שארם א־שייח' היה בידינו וניתן היה להבטיח את הגישה למפרץ אילת דרך מצרי טיראן. אלא שממשל אייזנהאואר דרש נסיגה מלאה והפעיל לחץ כבד על ישראל, וזו נסוגה. השליטה על המיצרים הוחלפה בהצהרות, שכללו נוכחות כוח או"ם והבנות שהבטיחו חופש שיט. במסמך הנסיגה הישראלי נכתב במפורש שדבריי אייזנהאואר השפיעו רבות על הנסיגה.
ייתכן שבפני ישראל לא נותרה ברירה ממשית לנוכח הלחץ האמריקני, אולם השאלה נותרה בעינה: כאשר בידיך כוח המגן על אינטרס חיוני, מתי נכון לוותר עליו תמורת הצהרתו של אחר, ומה ערך הצהרה זו בזמן אמת?
ואכן, עשר שנים לאחר-מכן סגר נאצר את המיצרים בפני ישראל. ארה''ב עדיין הכירה בהצהרות ובהבנות ברם, ברגע המבחן היא לא פתחה את הנתיב, אלא חיפשה פתרון בינלאומי ודרשה איפוק.
בשנת 2010 ובמטרה לפרוץ את הסגר הימי על עזה, יצאו לכיוונה שש ספינות, ביניהן ה"מאווי מרמרה" עליה מאות פעילים.
לוחמי שייטת 13 נשלחו לעצור את הספינה.
ועדת פאלמר, שמינה מזכ"ל האו"ם, קבעה לצד ביקורת על ההשתלטות, שלושה דברים שקשה להתעלם מהם: הסגר הימי היה אמצעי ביטחוני לגיטימי, המשט נהג בפזיזות וחיילי צה"ל, שחלקם נפגעו, נתקלו על סיפון ה"מרמרה" בהתנגדות מאורגנת ואלימה.
אולם שלוש שנים לאחר-מכן התמונה נראתה אחרת. ישראל התנצלה. ולא בחלל ריק:
בפברואר 2013 בנאום שנשא רג'פ טאיפ ארדואן בכינוס של ברית הציוויליזציות של האו"ם הוא כרך יחד ציונות עם אנטישמיות, פשיזם ואיסלאמופוביה בהקשר של פשעים נגד האנושות. אפילו מזכ"ל האו"ם באן קי־מון פרסם בעקבות הדברים הודעה חריגה וקבע כי הדברים פוגעניים ומפלגים.
כשלושה שבועות לאחר דברי ארדואן, הביע נתניהו צער על "טעויות מבצעיות" שהובילו לאובדן חיים; ארדואן קיבל את ההתנצלות, והצדדים הסכימו לדון בפיצויים.
אפשר להסביר את ההתנצלות בשיקולים דיפלומטיים, אולם התמונה נותרת קשה: פעילים ניסו לפרוץ את הסגר הימי שהטילה מדינה ריבונית; חיילי צה"ל הותקפו; ועדה בינלאומית הכירה בחוקיות הסגר ובאלימות שהופעלה נגדם - ובסופו של דבר, ישראל היא שהתנצלה בפני מנהיג שרק שבועות קודם לכן עורר גינוי בינלאומי בשל דבריו נגד הציונות.
יש הבדל בין מצפוּּן שתוהה אם טעינו לבין רפלקס של אשמה שמניח שאנחנו אלה הנדרשים להסביר את עצמנו.
ואם גם כשיש לנו מדינה, ויכולות הגנה אנו עדיין בעמדת המתנצל, אולי משהו מן הגלות עדיין מנהל אותנו.
בשנת 2023 זה כבר לא היה משט. רק אוהל:
חיזבאללה הציב אוהל מדרום לקו הכחול. האו"ם ידע. ישראל ידעה. חיזבאללה ידע שישראל יודעת. ישראל לא פינתה אותו בכוח.
להחלטה יכול להיות צידוק, מדינה אחראית אינה פותחת במלחמה אזורית בשל כל פרובוקציה.
אלא שהרתעה מתקיימת גם בתודעתו של מי שניצב מולך. האויב אינו בוחן רק היכן עובר הקו, אלא גם מה יקרה אם יחצה אותו.
שלוש שנים לאחר-מכן זכה בפסטיבל ונציה הסרטNAZA של יובל אברהם ורחל שור, המתבסס על עדויות אנונימיות של אנשי בטחון ומעלה האשמות קשות בנוגע לפעולות ישראל בעזה.
אנונימיות אינה עדות לשקר, אך גם אינה ערובה לאמת. ככל שההאשמה חמורה יותר, כך נדרש רף אימות גבוה יותר.
מותר לבקר את צה"ל וחובה לחקור חשד לפשע. אולם ראוי לשאול מדוע חשבון הנפש הישראלי מוצג שוב ושוב דווקא על במות השיפוט הבינלאומי: האם מטרתו לתקן את הבית פנימה או לזכות באישור הקהל שבחוץ.
ובכל זאת, ונציה אינה סוף הסיפור.
הסוף (בינתיים) נמצא בבוקר אחד באוקטובר.
ישראל פעלה במשך שנים להכלת האיום העזתי בעזרת הקלות כלכליות, היתרי עבודה והכנסת סיוע לעזה, כדי לתמרץ את חמאס לשמור על השקט.
זו לא הייתה מחשבה מטורפת. מדינה אחראית מנסה למנוע מלחמה.
אולם בשבעה באוקטובר התברר שהגדרת המושג "רציונליזם" אינה משותפת לנו ולחמאס. בזמן שאנחנו רצינו שקט, שכנענו את עצמנו שגם חמאס מעוניין בו.
אלפי שנים חיינו בהישרדות מתמדת - ניסינו לרצות את השליט, להתחמק מגזירות ופשוט לעבור עוד לילה.
זו הייתה גאונות של הישרדות.
אולם הציונות נולדה כדי לשבור את המשוואה הזאת.
לא כדי שנהפוך לעם בלי מצפון. לא כדי שנגיב לכל איום באלימות, אלא כדי שלראשונה מזה דורות, הביטחון היהודי לא יהיה תלוי רק בשאלה מה אחרים יסכימו לאפשר לנו.
אחת המתנות הגדולות של היהדות היא יום הכיפורים שמלמד לחפש את החטאים שלנו ולא את חטאי האחר.
השבעה באוקטובר אינו הוכחה שכל הבלגה היא טעות, כל נסיגה-שגיאה, כל פשרה-חולשה. מסקנה זו קלה מדי וגם לא נכונה, אלא שהוא מלמד שסכנה נוצרת כשמפסיקים להטיל ספק בהנחות הבסיס.
אולי בקשת הסליחה החשובה ביותר אינה מן העולם, אלא מאנשים שכבר אינם יכולים לשמוע אותה.
סליחה לא על שלא היינו אכזריים יותר, לא על שניסינו למנוע מלחמה, לא על הפעלת מצפוננו, אלא על שנתנו למשאלות הלב להסתיר את המציאות האכזרית שהכתה בנו, על שאיפתנו להיות צודקים בעיני אחרים, על ששכחנו לשאול אם אנחנו צודקים כלפי עצמנו.
לא רק על חטא שחטאנו לפניך.
אלא גם על חטא שחטאנו לעצמנו.
והפעם, אולי הכפרה אינה עוד התנצלות. אולי הכפרה היא לסלוח לעצמנו.
אלמוג חזז הוא פרשן פוליטי ואסטרטג