לא הרבה מנהלי בתי ספר הגיעו לכנסת לאורך השנים. אבל כשבודקים מי בכל זאת עשו את הדרך מניהול בית ספר אל הפוליטיקה הארצית, מתגלה תופעה מעניינת: לציונות הדתית יש ביניהם נוכחות בולטת במיוחד.
בבדיקה שערכתי מצאתי כי מאז קום המדינה כיהנו בכנסת 20 חברי כנסת שקודם לכן ניהלו בתי ספר. 14 מהם יהודים. מתוכם חמישה אינם משתייכים לציבור הדתי, שניים חרדים, ושבעה - בדיוק מחצית - הם אנשי הציונות הדתית, הרבה מעבר לחלקה באוכלוסייה היהודית. נתון כזה הוא, ככל הנראה, לא רק צירוף מקרים.
אוהבים אוכל טוב? הצטרפו עכשיו לקבוצת הוואטסאפ שלנו
השבעה הם: הרב משה צבי נריה, ראש ישיבת כפר הרא"ה; הרב חיים דרוקמן, ראש ישיבת אור עציון; הרב יצחק לוי, ראש ישיבת "בית יהודה" בכפר מימון; גילה פינקלשטיין, מנהלת תיכון צייטלין בתל אביב; הרב שי פירון, מנהל אולפנית ישורון והישיבה התיכונית כפר גנים; משה (קינלי) טור־פז, מנהל בית ספר שק"ד בשדה אליהו; וחילי טרופר, מנהל תיכון ברנקו וייס ברמלה. שניים מהם - הרב יצחק לוי והרב שי פירון - אף כיהנו כשרי החינוך.
לתמונה אפשר להוסיף את הרב אברהם רביץ, שאמנם היה חבר כנסת חרדי מטעם דגל התורה, אך קודם לכן עמד בראש הישיבה התיכונית־מקצועית "מרום ציון" בקריית נוער בירושלים. וגם את ד"ר עליזה בלוך, שניהלה את תיכון ברנקו וייס בבית שמש וכיום מבקשת להיכנס לפוליטיקה הארצית.
הנוכחות הבולטת של אנשי הציונות הדתית ברשימה הזו עשויה ללמד משהו על האופן שבו נתפס תפקיד מנהל בית הספר בחברה הדתית־לאומית: לא רק כאיש מקצוע המנהל ארגון חינוכי, אלא כמנהיג ציבור. מנהל בית ספר נדרש להציע דרך, לבנות קהילה, לרתום אנשים ולהוביל - יכולות שאינן נעצרות בשערי בית הספר. הניהול הוא התנסות יומיומית בהנהגת ציבור, ובציונות הדתית השתרשה כנראה ההכרה שמי שמסוגל לעמוד בראש מוסד חינוכי ולעצב את דרכו, עשוי להיות ראוי להנהגה גם בזירות ציבוריות רחבות יותר.
ייתכן ששורשיה של התפיסה הזאת בעולם הישיבות התיכוניות. ראש ישיבה מעולם לא היה רק מנהל, ולכן המעבר למנהיגות ציבורית אינו כה חד. אלא שהרשימה מלמדת שהתפיסה התרחבה מעבר לדמות הקלאסית של ראש הישיבה. נמצאים בה מנהלי תיכונים בחמ"ד, כמו פינקלשטיין וטור־פז, וגם טרופר ובלוך, אנשי הציונות הדתית שניהלו בתי ספר ממלכתיים לנוער בסיכון.
גם ההתפתחות לאורך השנים מעניינת. בעבר, מנהלי בתי הספר הציונים־דתיים שהגיעו לכנסת עשו זאת בעיקר דרך המפד"ל ומסגרות פוליטיות של הציונות הדתית: הרב נריה, הרב דרוקמן, הרב יצחק לוי וגילה פינקלשטיין. בדור מאוחר יותר אנחנו מוצאים את הרב שי פירון ומשה (קינלי) טור־פז במפלגת יש עתיד ואת חילי טרופר (וכיום גם עליזה בלוך) במפלגת כחול לבן.
נדמה שעם השנים התרחב מעגל האנשים שמזהים בניהול חינוכי של נשות ואנשי ציונות הדתית ביטוי למנהיגות ציבורית. לא רק המפלגות הציוניות־דתיות ראו בראשי ישיבות ובמנהלי בתי ספר מועמדים טבעיים להנהגה; גם מנהיגים פוליטיים מחוץ לציונות הדתית זיהו בהם את הפוטנציאל הזה.
ניהול בית ספר הוא, אפוא, זירה של מנהיגות ציבורית. מי שמוביל מאות תלמידים, עשרות אנשי צוות וקהילה שלמה, מעצב לא רק את המוסד שבאחריותו אלא, במידה רבה, גם את פני החברה. גם מנהלות ומנהלים שלא יעשו את דרכם לכנסת ראויים שנעניק להם את האמון, המעמד ומרחב ההשפעה הנגזרים ממה שהם כבר היום - מנהיגי ציבור.
הכותב הוא נשיא האקדמית חמדת, מכללה לחינוך בשדות נגב, ויו"ר פורום נשיאות ונשיאי המכללות לחינוך בישראל