ההפגנה הגדולה של הציבור החרדי אתמול (ד') הוצגה כזעקה על אי־הסדרת מעמד לומדי התורה. אלפים יצאו לרחובות, הכבישים נעמדו מנסיעה, והמסר היה חד: בני התורה נרדפים.אבל בתוך כל הבלגן הפוטוגני הזה, אף אחד לא עצר לשאול שאלה אחת מתבקשת.
טבעי היה לצפות שהכעס הציבורי יופנה קודם כל אליהם
למפלגות החרדיות יש 18 מנדטים. הן אינן אופוזיציה חסרת השפעה, אלא חלק מרכזי מהמערכת הפוליטית, קואליציה דה פקטו. הנציגים החרדים נשלחו לכנסת בדיוק כדי להסדיר את מעמד לומדי התורה ולהגן על האינטרסים של הציבור שבחר בהם. אם זו המשימה המרכזית שלהם, והמשימה לא הושלמה, טבעי היה לצפות שהכעס הציבורי יופנה קודם כל אליהם.
אלא שאז הגיע הפרדוקס: במקום לעמוד מול ההפגנה, חברי הכנסת החרדים עמדו בתוכה. מי שאמור לתת דין וחשבון הפך לחלק מהמחאה, כאילו הוא עצמו קורבן של המציאות ולא אחד ממעצביה. כך האחריות מתפוגגת, והמחאה משנה יעד: לא כלפי מי שנכשל בהשגת המטרה, אלא כלפי "הרודף" התורן.
כל עוד סיפור הרדיפה נשמר, גם סיפור האחריות נשאר בחוץ
זו אולי הנוסחה הפוליטית המתוחכמת ביותר בפוליטיקה החרדית. תמיד אפשר למצוא גורם חיצוני להאשים בו את הכישלון: בית המשפט, היועצת המשפטית, התקשורת, הצבא ואפילו השר איתמר בן גביר. אך מעולם לא נשמעת האמירה הפשוטה: "נכשלנו". כל עוד סיפור הרדיפה נשמר, גם סיפור האחריות נשאר בחוץ. וכשמי שהיה אמור לפתור את הבעיה מוביל את ההפגנה נגדה, המחאה כבר אינה מחאה. היא תמונת המחשה למנגנון הפוליטי-חרדי, שממשיך לשלוט בציבור שבוי.