עם תחילת המלחמה פנתה אלינו אלמנה, שאיבדה את בן זוגה בשבעה באוקטובר. היא סיפרה שהמעסיק מחייב אותה להגיע לעבודה כעובדת חיונית ולכן אין לה ברירה אלא להשאיר את ארבעת ילדיה הקטנים לבד בבית, בזמן אזעקות. בהפסקת הצהריים היא יוצאת בחטף ממקום העבודה, רצה הביתה כדי להחליף חיתולים, להרגיע, לחבק ואז חוזרת במהירות לפני שהמעסיק יבחין בהיעדרותה.
מאז אותה פנייה הגיעו אלינו עוד ועוד סיפורים דומים. התברר שלא מדובר במקרה בודד, אלא בתופעה רחבה וכואבת. למרבה הצער, גם אם המעסיקים מאפשרים לעבוד מן הבית, זה אינו פתרון הולם, כאשר הורים ליתומים מנסים לעבוד בתוך בית רועש, בין אזעקות לזומים, הם מתמודדים עם ילדים שחוו אובדן, שכול ולעיתים טראומה.
עשרות אלפי ילדים בישראל ללא פתרון ראוי
על הרקע הזה, אפשר היה לצפות שמתווה הפיצויים שנלווה להחלטת הממשלה לפתוח את המשק ייתן מענה ייעודי לאלמנות ולאלמנים אוכלוסייה שגם בימי שגרה מתמודדת עם אתגרים מורכבים, ועל אחת כמה וכמה בזמן מלחמה. בפועל, קרה ההפך.
בישראל חיים כיום כ־30 אלף ילדים שאיבדו הורה, וכ־17 אלף הורים שמגדלים אותם לבד. מאז ה־7 באוקטובר נוספו למעגל היתמות למעלה מ־900 ילדים נוספים. אלה לא מספרים שוליים, זו אוכלוסייה שלמה שמדיניות המדינה ממשיכה להתעלם ממנה.
החלטת הממשלה לפתוח את המשק התקבלה בזמן שמערכת החינוך אינה פועלת, וללא כל מענה ייעודי למשפחות שבהן יש הורה אחד בלבד. המשמעות ברורה: המדינה מניחה מודל משפחתי של שני הורים ומתעלמת מאלפי משפחות ישראליות שבהן אין מי שיחלוק בנטל.
כך נוצר מצב בלתי סביר, מוסרית ולאומית, בו הורה יחיד נדרש לבחור בין חובתו לילדיו לבין שמירה על מקור פרנסתו. גם מתווה הפיצויים אינו מהווה פתרון הולם, כיוון שהוא קובע שדמי האבטלה העומדים על 50% עד 70% מהשכר לא נותן למשפחות אלו מענה. עבור משפחות שמתבססות על מפרנס אחד, זו אינה התאמה, זו פגיעה אנושה כיוון שהיא מייצרת ירידה של 25%-50% בהכנסה השוטפת ועלולה להקריס את משק הבית שלהם.
על כן בפועל הם נאלצים לצאת לעבוד ולהשאיר את הילדים שכבר איבדו הורה אחד- לבדם.
הפתרונות אינם מורכבים, אולם הם דורשים החלטה ערכית.
יש לקבל החלטה להחריג אותם מן המתווה ולהכיר בזכאות לדמי אבטלה בשיעור של 100%, בפרט כאשר היציאה לחל"ת נכפית בשל היעדר מסגרות חינוך. בנוסף, יש להעניק מענק ייעודי לכל ילד יתום שיאפשר להתמודד עם ההוצאות החריגות בזמן זה ויסייע לאותם הורים אורך נשימה.
אלו אינן דרישות מופרזות. אלו תנאי מינימום לחברה שמבקשת להגן על משפחות השכול.
השכול הוא אינו אירוע חד־פעמי אלא מציאות מתמשכת. כאשר כל אזעקה מחזירה את הילדים אחורה, המדינה חייבת להיכנס לתמונה לתת גיבוי מותאם. בכל יום כזה שבו המדינה מפקירה יתום הנשאר לבד בבית, היא מוסיפה לו עוד שכבה של שקיפות ומגדילה את תחושת חוסר האונים מול מי שאמורה לספק לו גב וביטחון. לכל ילד שאיבד הורה יש את הזכות להיות מוגן ובטוח.
הילדים היתומים, כבר שילמו את המחיר היקר ביותר על מנת שכולנו נחיה כאן ונהיה אומה משגשגת. אל לנו לגרום להם לשלם את המחיר בפעם השנייה. לכן על המדינה להעניק להם רשת תמיכה רחבה.
עמותת חמניות, הגוף המרכזי בישראל המעניק מענה לילדים ובני נוער שאיבדו הורה ולאלמנות ואלמנים, פועלת כבר שנים כדי למלא את הפער- בליווי רגשי, חברתי ותעסוקתי, בסיוע במיצוי זכויות ובקידום מדיניות. אבל האחריות לא יכולה להישאר רק על כתפי החברה האזרחית. בסופו של דבר, השאלה אינה רק כלכלית, היא ערכית ומוסרית.
איזו מדינה אנחנו רוצים להיות? כזו שממהרת להחזיר את המשק לפעילות ומתעלמת מהחלשים ביותר, או כזו שמבינה שחוסן לאומי נבנה גם, ואולי בעיקר, מהיכולת להגן על מי שכבר שילם את המחיר הכבד ביותר.
הכותבת היא מנכ"לית "עמותת חמניות"- המקום לילדים שאיבדו הורה, אלמנות ואלמנים.