אני חושבת שגם אני הייתי פעם אחת מלכת אסתר. די בטוחה. זכורה לי שמלה לבנה מבד מבריק ולמטה תפרה אמא שלי אימרה צהובה מסתלסלת לאורך ההיקף. אם כבר מלכת אסתר, כנראה חשבה אמא, אז קצת אחרת. ועכשיו גם אני מחפשת שמלת מלכת אסתר לזאטוטה שרוצה כתר.
הדסה בת אביחיל. ככה נקראה בלידתה. הבבלי במסכת יומא הוסיף לה שם: "אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר" (תהילים כב), על שחביבה היתה על בעלה כל שעה ושעה וגם מפני ש"שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנִסים". אז שלושה שמות ניטעו בה: הדסה, איילת השחר ואסתר.
ומאיפה הגיע השם אסתר: מסכת מגילה מציעה משום שהשתמשה בדבריה בהסתרה ורבי נחמיה אומר בפשטות: "...אסתר? שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר". כלומר שם שנלקח מהעמים הזרים כחלק מהסתרת זהותה, אולי מתוך שמה של אלת האהבה והפריון במיתולוגיה הבבלית אשתר, אולי מהמילה הפרסית סתארה שהיא כוכב. גם רש"י טען שאסתהר היא ירח.
שלושה שמות לאישה אחת. כשהייתי מלכת אסתר לי קראו אורנה. על שם סבא אהרון, שאמרו שהיה רודף שלום ואיש חכם ומבריק ואוהב ספר והפליא לכתוב אבל גם נפטר שבוע לפני החתונה של אבא ואמא ובזאת נגזר גורל החתונה. כל פעם היה אבא שלי מספר שאף פעם לא היה בכזו חתונה עצובה כמו של עצמו, כי שום תזמורת לא ניגנה בה. אולי כי המטען הכביד אולי כי דרך נעורים ביקשתי דרך משלי, אולי כי אורי של אסתר שטרייט וורצל היה נערץ עלי ואצלו חשבתי בטח יהיו חתונות שמחות. כך או כך, קיצרתי את השם לאורי. "השם אורי וישעי" אמרתי למי ששאל. אבא שאהרון היה אביו דווקא לא התרגש. גם ככה קרא לי בשם החיבה אוריקי. אמא שלי לעומתו לא אהבה את זה בכלל. נתנו לך שם, יש בו עוצמה, תחזיקי בו. היא צודקת. אבל אני הייתי אז בת 17. וקראתי לעצמי בשם אחר ואיכשהו זה תפס. לפעמים היה צריך למצוא דרך לחבר בין השמות. לפעמים הצילו השכבות הגיאולוגיות של השם דברים שהטמנתי שם בעומק ורק כך יכולתי להניח אותם.
אסתר המלכה הפכה סמל לאישה שהצילה את עמה בחוכמה ותחבולה. השם שהטמינה והשם שבחרה, עזרו לה להציל את עמה והמשיכו והתגלגלו ובדרך נס הצילו אחרי אלפי שנים את משפחות האנוסים שנדדו מספרד לפורטוגל ומפחד האינקוויזיציה שרדפה אותם עד אמצע המאה ה-19 הפכו אותה לקדושה אסתר. סנטה אסתריקה. לקדושה הזו התפללו והיא נותרה שריד חבוי ליהדות נסתרת.
רק כשבגרתי ונולדה לי שירה האחיינית האהובה שהתעקשה לקרוא לי אורנה, חזר השם והתאהב עלי. הבנתי שלא אורנה הילדה אחראית למה שאולי רצתה להתרחק ממנו. ולא אותה צריך היה לשנות. אבל השם אורי כבר הפך מחובר ושייך וגם אורנה נמצא ולפעמים אני מניחה אותם אחד ליד השני. לימים השתנה גם שם המשפחה אבל זה לטור אחר.
עד כמה השם שלנו עוטף אותנו ועד כמה הוא מתווה את הדרך? יש הרבה אסתריות אמיצות בהיסטוריה היהודית, אסתר ארדיטי, המלאך בלבן, החיילת היחידה שזכתה באות המופת על חילוץ טייס ממטוס בוער; אסתר וייסבלום האמיצה שלקחה חלק במרד הזונדר קומנדו באושוויץ ונתלתה; גם נשיאת העליון כב' השופטת אסתר חיות שגדלה במעברה אצל סביה ושמה לנגד עיניה לסייע לזכויות ילדים ומשפחה מגלמת בעיני אומץ בדרך שפילסה לאחרים. ובחרתי סיפור על אסתר אחרת, אולי מאותן האנוסות בפורטוגל.
קשת אחים: מסכות ושמות, הסתרות והתגלות. עם קצת פנטזיה הנה הסיפור שלנו:
כל פעם הייתה אמא מושיבה אותה מול תמונת האיקונין של הקדושה אסתריקה ומלמדת אותה להתפלל. מדליקה שישה נרות ואז ממלמלת בשפה עתיקה מילים שאותן לא הבינה אבל אמא אילצה אותה לומר אותן אחריה: "הקדושה סנטה אסתריקה תגן עליך" ואז לנשק את התמונה. היא הייתה מנשקת אבל רגע אחרי שיצאה אמא מהחדר, עיוותה מול התמונה את פניה ושלפה ציפורניים. שלפה ממש. עומדת מול האיקונין כמו חיה טורפת וכמעט תולשת את הקלף. אבל רק כמעט. הביטה בדמות הנערה שעל שמה נקראה, וניסתה לחקות את הטיית הראש לעבר השרביט שהחזיקה, את החיוך הצנוע. אבל כמה שלא ניסתה לא הצליחה. איך בכלל אפשר להשתוות לפנים האלה שאף פעם לא חוטאות? היא חטאה כל הזמן. כל הזמן, אבל בלב. היה לה כישרון. היא ידעה להעלים את עצמה. לא במובן של עשן ובוהק אלא פשוט להיות בדיוק מה שאנשים צריכים. קטנה ומצטיינת, נחבאת אל הכלים כדי לא להרגיז, מרצה. "אלמה סנטה", נשמה קדושה, וסבתא הייתה טומנת לה תאנים בכיס השמלה ולוטפת זרועה.
בכל פעם שהתקרב חגה של הסנטה היו אמא וסבתא צמות שלושה ימים, כל אחת יום, ובתום הימים ערכו סעודה קטנה אליה אפו בסתר מאכלים מיוחדים. הפעם הודיעה לה אמה שגם היא תצום כי מלאו לה 12. מה סיבת השינוי לא הסבירה אבל התריעה בפניה שלא תספר לאיש על הצום או הסעודה. בתוכה רטנה על הבקשה אבל כלפי חוץ הנהנה.
בבוקר הצום כרעו שוב לפני הסנטה. כל אותו יום הצליחה להתאפק על אף הריחות שעלו מהטאבון בו אפתה אמא. גם על פני התפוחים שהתבשלו על כירת האש חלפה ובלעה רוקה. יום שלם כמעט הצליחה עד שרגע אחד כבר לא היתה מסוגלת יותר ואחרי שבדקה שאיש לא מבחין בה, נטלה בחופזה את כד המים ולגמה בלגימות גדולות, מתנשמות, ואז ניגבה בחופזה את שפתיה וחזרה לחדר המרכזי. בצאת הכוכבים, התקבצו כולם לסעודה. "הצלחת לצום?" שאלו אותה.
"כן". הנהנה. "כן, הצלחתי". אמה הביטה בה בחיוך גאה. בלילה עמדו שוב לפני הסנטה אסתריקה. "רציתי לספר לך מי זאת הסנטה אבל זה סוד שאסור לנו לגלות" השביעה אותה האם. בשקט גוללה בפניה סיפור על מלכה לעם מיוחד, עם יהודי, שהוא מקור זהותם. לא הרבה ידעה לספר לה אבל אמרה שעמדו בפני השמדה, כמו שרודפים גם היום החיילים את בני העם היהודי, והצום של המלכה אסתר, סנטה אסתריקה, הציל את העם.
אסתריקה לא יכלה יותר. בשטף פרץ ממנה הוידוי על המים ששתתה. "עכשיו לא נינצל...?" שאלה מפוחדת. הכל הרסת. הרגישה. רגע אחד לא החזקת כמו שצריך, והעולם נחרב.
האם אימצה אותה אליה. "אני גאה בך ששתית" אמרה. לא הבינה. "ששתיתי?", "כן" ענתה האם "ידעת מה את צריכה ולא נעלמת". "אבל אני לא כמוה" ביקשה לוודא שהבינה. האם העמיקה חיוכה: "אנחנו מי שאנחנו דווקא לא כשאנחנו בוחרים להסתתר אלא להיחשף. כמו אסתר המלכה".
הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל') שופטת לשעבר בעבירות טרור, כותבת לתיאטרון ולמסך. blueori@gmail.com.