אחת התופעות הבולטות ביותר אחרי האירוע המחפיר שקרה בתחילת השבוע בבני ברק - בו שתי חיילות נאלצו להימלט על חייהן מהמון חרדי זועם - היא שאחרי ששככו כל הגינויים מכל קצוות הקשת הפוליטית, התעוררו המון אנשי תקשורת שמזהים את עצמם כ"ימין" ובעצם התחילו לומר שכמובן שצריך לגנות, אך שאסור להתעלם מדברים אחרים שמרככים את הביקורת. או במילים אחרות: "צריך לגנות, אבל…"
מילה קטנה שנועדה ליישב דיסוננס ענק
מה היה לנו שם - "צריך לגנות, אבל חשוב לזכור שמדובר במיעוט קיצוני", כשמאות חרדים שהפכו פחים ורדפו אחריהן וכוחות המשטרה חילצו אותן; "צריך לגנות, אבל החיילות לא היו צריכות להיכנס לשם ולעשות פרובוקציה", כששוכחים שהדבר גם קרה אחרי שכתבת חדשות 12 ענבר טוויזר הגיעה לסקר הפגנה, וזכתה לבקבוקי מים שנזרקו עליה; "צריך לגנות, אבל המשטרה התנהגה גם היא באופן מחפיר" כשזו לא הפעם הראשונה שבהם השוטרים נאלצים להיתקל באלימות קשה, שאף פוצעת כמה מהם.
הפטריוטים, צילום: ערוץ 14
וכשמסתכלים על דפוס התגובה הזה, מבינים שהוא לא מקרי. הוא נובע מהמבוכה. הציבור החרדי הוא שותף פוליטי מרכזי, חלק אינטגרלי מהקואליציה הנוכחית וככל הנראה גם מזו שתבוא אחריה. הוא ציבור גדול ומשמעותי בתוך המחנה הלאומי. וכשאלימות מגיעה מתוכו - נוצר דיסוננס. מצד אחד, מחנה שמקדש את צה"ל ואת חייליו; מצד שני, אירוע שבו חיילות נרדפות ברחובות עיר חרדית. כדי ליישב את הסתירה הזו, נכנסת המילה הקטנה ההיא - "אבל".
במקום גינוי נקי וברור, אנחנו מקבלים גינוי שמיד מלווה בהסבר, באיזון, בהסטת מבט. מדגישים שמדובר ב"מיעוט", מחפשים הקשר, מרככים את התמונה. בשם הרצון שלא לפגוע בציבור שלם כדי לא לפגוע בצורך הפוליטי - מטשטשים את חומרת המעשה של מי שפגעו בפועל.
די עם החשש של "מה יהיה"
קשה לאותם כלי תקשורת להתעלם מהעובדה שמעבר לסוגיה הפוליטית שכמובן נמצאת על השולחן, ישנה גם סוגייה ערכית קשה ומדממת, שחייבים לשים לרגע את השיקולים הפוליטיים בצד ולמחות נגדה בכל פה. אי אפשר להצדיק תופעות שליליות וכואבות - במיוחד כאלו שמתפוצצות אחרי עשרות שנים של הזנחה - רק מחשש של "מה יהיה".
ובדיוק משום כך, מי שרואה בעצמו חלק מהמחנה הלאומי לא יכול להרשות לעצמו לשתוק. ביקורת על נבחרי הציבור שלנו איננה בגידה, והיא בוודאי לא שירות לשמאל - היא תנאי בסיסי לדרישה למציאות טובה יותר. מחנה שלא מוכן להתעמת עם העוולות שנעשות בשמו, שמעדיף לטייח, להצדיק או להסיט מבט בשם "יציבות", מאבד את הזכות לטעון לעליונות ערכית. אם לא נבער את הרע מקרבנו - לא נוכל לומר שהמחנה שלנו קדוש. וקדושה אינה נאמנות עיוורת, אלא אומץ לומר לא, גם כשזה לא נוח, גם כשזה עולה פוליטית, ובעיקר כשזה נוגע בלב הערכים שבשמם אנחנו מבקשים להנהיג כאן מדינה.