נתניהו חוצה גבול נוסף, הפעם בחלקות חללי צה"ל

מאז שהוקמה בינואר 2023, נדמה שממשלת ישראל אינה שואפת עוד לאיחוד, אלא להפרדה. עוד בטרם הקמתהּ הכריזו חבריה על הקמת "ממשלת ימין על מלא מלא", בלי אף ייצוג לאף דעה אחרת ממרכז ועד שמאל. ואכן כזו הקימו, תוך החרמה של כל בעל דעה שאינה נוחה - ממשלת ימין על מלא עד הקיצון שבהם. זכותם.

פעם אחר פעם היא מצליחה להפוך כל עניין לנושא של מחלוקת, גם בתחומים שהיו אמורים להיות מעל לפוליטיקה. היא שברה את האיזון בין שלוש רשויות השלטון, פגעה בממלכתיות, ויצרה אווירה ציבורית של שיסוי והאשמה. מן ההפיכה המשטרית ללא כל שיח ציבורי ועד לפיטורי שר הביטחון ערב הטבח בשמחת תורה - כי הזהיר מסכנה, מן הדה־לגיטימציה לנשיאי בית המשפט העליון ועד חלוקת הטבות תקשורתיות סלקטיביות - הכול מכוון לשימור הקרע, לא לריפויו. להישג פוליטי רגעי, לא לשלמות העם.

עולם הפוך

והשבוע, פצע חדש. החלטת ראש הממשלה לשנות את שמה של "מלחמת חרבות ברזל" ל"מלחמת התקומה" חוצה גבול נוסף: הפעם, אל תוך חלקות גיבורי ישראל. 916 חללי המלחמה כבר הובאו לקבורה תחת השם "חרבות ברזל", אותו שם שבו יצאו למערכה, נוצבו בקריאות "הנני" ו"אחרי!" נלחמו כאריות ונפלו.

אפשר כמובן להתווכח על שינוי שם מלחמה, אך הדחיפות שבה מתקבלת ההחלטה מעלה תמיהה. ביום שבו הסכם סיום המלחמה מופר, בזמן שמטרותיה, כפי שהוגדרו על־ידי ראש הממשלה עצמו, רחוקות מהשגה, שההריסות עוד לא פונו במקומות רבים בישראל, עוד לא שוקמו בניינים רבים, שינוי שם המלחמה איננו הדבר הדחוף ביותר למדינה שמנסה להשתקם. הפוך.

בנימין נתניהו, "קרע שעלול להיחקק לנצח". צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ

אמנם הנוהל הרשמי של משרד הביטחון אכן מאפשר לשנות את שם המלחמה, ואף לקבוע מצבות קבועות לאחר מכן - בתיאום עם המשפחות, אך הנוהל הזה חושף מתח עמוק בין הרצון לשמור על "אחידות ממלכתית" בשם ובסמל, לבין הצורך לשמר "ביטוי אישי ומשפחתי" של הזיכרון. שינוי מאוחר של שם המלחמה, במיוחד בתוך שנת האבל הלאומית, בתוך חוסר אמון ציבורי עצום כלפי הממשלה ופעולותיה, עלול להפוך סתירה זו למחלוקת מוחשית בשטח בין מצבה למצבה.

סמל של קרע שעלול להיחקק לנצח

ומכאן, בעוד שנפשם של הנופלים מונחת בשורה אחת, שוב נוצר שוני חדש, אבן נבדלת, זיכרון מפוצל. הם נלחמו ביחד, נפלו ביחד, והכיתוב על מצבתם אמור להיות שווה, לא נתון לוויכוח, בטח לא לכזה המוכתב מלמעלה.

והכול התרחש יממה לפני פתיחת מושב החורף של הכנסת, מושב שעליו רובץ צל מנהיגותי כבד, בוודאי בשנות המלחמה. צל כבד וכולל. שינו מצבות החללים יגיע באותה עת בו מתגלגל מהלך הפטור והשחרור הרחב ביותר משירות צבאי. כאשר משווים את סדר העדיפויות הזה, בין מי שנדרשים לשאת בעול לבין מי שמסירים מעליהם כל חובה אל מול שינוי המצבות של הנופלים עצמם, התמונה כואבת עד דמעות. זו לא קלישאה, זו תחושה מרסקת שבה משתפות משפחות שכולות רבות. זו בגידה באמונם ובזכרם את חללי המלחמה.

ישראל קרועה מבפנים בשיח זהויות מלאכותי, מוקצן ומודרך. עירוב מסוכן בין ביקורת להסתה, בין שאלות של מנהיגות למאבק בין מחנות. שינוי שם המלחמה, לכאורה פעולה טכנית, הופך במציאות הזו לעוד סמל של קרע שעלול להיחקק לנצח בחלקות הצבאיות ולהישאר כמצבת-עד בכל טקס יום זיכרון ובכל עליית משפחה אל חלקת הקבר של אהובהּ שלא ישוב לעולם. זה מה שהיא צריכה לראות אז? מצבות שונות שמספרות נרטיב שונה?.

אייל גור צילום: משה בן נאים

בתי העלמין צריכים להישאר מחוץ למשחק

בתי העלמין הצבאיים הם בית משותף לכולנו. מימין ומשמאל, ממרכז ופריפריה, דתיים, מסורתיים, חילונים ואף חרדים שהקריבו את נפשם בחירוף נפש למען כולנו - והם שכנים באותם גוש, חלקה ושורה. ניפוץ מצבות החללים כדי לשפץ את הנרטיב הפוליטי, משמעו גם ניפוץ ליבן של מאות משפחות שכולות.

לא די שאיבדו את יקיריהן, עתה נדרש מהן לבחור בין זיכרון לאומי אחד לאחר. אסור לשוב ולפצוע את הלב במקום שאמור להיות אחרון השקטים במנוחת עולמים. אסור לחקוק את המחלוקת הפוליטית במקום של קדושת ההקרבה, כאב אינסופי ומקום ציונו של האתוס הלאומי, גבורה יהודית, הגשמת הממלכתיות והציונות בהגנה על המולדת. על המצבות, לפחות שם, האמת צריכה להישאר אחת.

אייל גור הוא ממובילי ארגון "שומרות ושומרים על הבית המשותף", תנועת המחאה הירושלמית